בשבוע שעבר ניסינו להבין מנקודת מבטם של ילדים ומורים איך נראית מכת האלימות במערכת החינוך. בפרויקט מיוחד ששודר במהדורה המרכזית - "מכת הכיתה" - הם סיפרו בגילוי לב ובאומץ על האלימות שחוו. בעקבות סדרת הכתבות, קיבלנו אינספור פניות מהורים ששיתפו על האלימות בין כותלי בית הספר. ביקשנו מהם להקריא בקולם את מה שכתבו.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
אם שבנה עבר התעללות כתבה: "סדרת הכתבות בנושא לאלימות במערכת החינוך מוצאת אותי ואת משפחתי בתקופה קשה מנשוא. אני כותבת לך תוך כדי בכי שאינני מצליחה לעצור כבר חודשים רבים. חרדה לשלומו הפיזי והנפשי של בני בן ה-11 בכל בוקר שהוא יוצא מפתח הבית לכיוון בית הספר: חניקות, בעיטות בבטן, אגרופים לראש, לגב ולפנים, אף מדמם ושפה נפוחה, עלבונות – 'אפס', 'בכיין' ו'תינוק'. מצבו הרגשי של בני רע. הוא כבר אמר וכתב לי כי מאס בחיים, כי הוא נואש. אינו יכול יותר. ואני מפחדת כל כך".
המשפחה עברה ליישוב חדש, לבית עליו חלמו. הילדים נכנסו לבית ספר חדש אבל כבר ביום הרביעי ללימודים הבן קיבל מכות, שמאז לא מפסיקות. "הדברים האלה פשוט קורים. מרביצים, מקללים, משפילים", סיפר הילד. "אני אומר לעצמי: כמה כבר אפשר? זה נמאס. בן אדם לא יכול לסבול כל כך הרבה".
אב של ילד אחר, בשם עומר: "המעבר שעשינו החודש לעיר אחרת הגיע אחרי צירוף של נסיבות כאשר החרם היה הזרז. ועדיין, החרם הוא לא הסיפור פה. זה היה אכזרי כפי שילדים יודעים, אבל ההורים הם האחראים. דיברתי עם ההורים, הם היו יכולים להפסיק את זה אבל הם לא שיתפו פעולה, לא עצרו את זה. זה חבר'ה טובים".
אם לילדה שעברה התעללות: "לפני שלושה שבועות בערך היא חזרה מבית הספר וסיפרה לי שילד מהכיתה שלה ישב לידה בהסעה וביקש ממנה שתשב עליו. אחרי שישבה עליו הוא ביקש שתעמוד. הוא הרים לה את המעיל, הוריד לה את המכנס והציץ לה בתחתונים. בשיחה שהייתה לי בעירייה הם קודם כל דאגו להבהיר לי שהם לא מחויבים בהסעות. 'למה הילדה בכלל הסכימה?'. נדמה שהם יותר ניסו לגלגל את האחריות הלאה".
"יום זה סטירה ויום זה חנק"
נעמי קרצו, אם ילדים שעוברים התעללות, מראשון לציון: "שנה וחצי שהילדים שלנו מוכים בצורה אכזרית, בריונית ומזעזעת. אם ימשיכו ללכת במתכונת הזו לא רחוק היום שבו נשתמש במשפט: 'הכתובת הייתה על הקיר'. וכן, מערכת החינוך שותקת ואלופה בלטאטא מתחת לשטיח".
קרצו סיפרה במיוחד על מה שחווה בנה שבכיתה ב'. "התחלנו את היום הראשון של כיתה א' ומאותו יום, משנה שעברה, הילדים חווים אלימות", תיארה. "יום זו סטירה ויום זה חנק. יום זה כיסא שמושלך לעברם ויום זה פשוט החלטתי שהילד לא יאכל אז להשליך את הכריך של הילד ולדרוך עליו. יום שהמנהלת מקבלת מכות ויום שהמחנכת מקבלת מכות".
כבר 12 ימים שנעמי לא שולחת את בנה לבית הספר. לא היא ולא שאר ההורים בכיתה. הם שכרו מבנה, למדו את המקצועות ומלמדים בעצמם את הילדים. "קיבלנו מכתב שבוע שעבר ביום חמישי האחרון שמורה לנו להחזיר את הילדים לבית הספר", אמרה. "אם לא, גורמי הרווחה ייכנסו לתמונה. הם מוזמנים להיכנס. אני לא אשלח את הבן שלי לבית הספר כל עוד זה המצב".
צביקה פלג, מנכ"ל רשת "אורט", קורא למשרד החינוך להתאמץ יותר כדי לשנות את המגמה. "הגיע הזמן שמערכת החינוך תמצא פתרונות הרבה יותר מעשיים ובמקום לדבר תתחיל לעשות ולהקצות משאבים", אמר. "להכניס יותר ויותר עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ויועצים".
אז מי אשם? לפעמים אלו ההורים עצמם שמגבים את ילדיהם בעיניים עצומות. לפעמים זאת המערכת שמעדיפה שלא להתמודד ומחכה שהדברים יסתדרו. ואולי זה לא משנה מי אשם. בסוף, זאת בעיה של כולנו. בית הספר חייב להיות מקום בטוח יותר ועל זה אסור לנו לוותר.