אבא בבית: הסיפור של עמרי ולישי מירן | "עובדה"

ארבעה ימים אחרי שחצה חזרה את הגבול, עמרי מירן כבר יצא מבית החולים וחזר לבית שבו חיכו לו אשתו לישי ובנותיהן הקטנות רוני ועלמא. שבוע מאוחר יותר כבר חזר לנהוג בכבישי הנגב, בעיקר למרכז השיקום בשדרות, שם הוא מחזיר את הגוף שלו לעצמו. הוא שב הביתה לארץ שקועה במלחמה שלא נגמרת, לבנות שגדלו עם אבא בשבי וללישי שנלחמה עבורו ברחובות וגם היא צריכה עכשיו להתרפא.

בחודשים האחרונים הם פתחו בפנינו חלון אל הבית ואל התהליך שהם עוברים כמשפחה וכזוג. לפגישות איתנו הגיעו חשופים וכנים וכך גם מפעם לפעם יכולנו לראות איך זה קורה - איך גבר שב הביתה מן השבי ואם אפשר בכלל לחזור אל מה שהיה שם, רגע לפני שהכול התמוטט.

"הסתכלנו אחד על השנייה ובלי מילים הנחתי את הסכינים, העפתי את הטלפון - ואנחנו פותחים להם את הדלת"

בבוקר אותה השבת פורצים חמישה מחבלים לבית משפחת מירן. הם מחזיקים בתומר ערבה, בן 17, שחטפו מבית אימו ומאיימים לירות בו אם לא יפתחו להם את הדלת. "אני זוכרת שכשעמרי נכנס לממ"ד עם הסכינים, אני כבר מבינה שאני צריכה להיות שכלתנית ולהיכנס למצב מכונה", משחזרת לישי. "אני זוכרת שהיה איזה רגע לפני שהם נכנסו כששמעתי ממש את ההתחלה של הכניסה (של המחבלים) ויצאה ממני צעקה לא נשלטת, כזו צווחה".

"אני חושב שהסתכלנו אחד על השנייה ובלי מילים פשוט הנחתי את הסכינים, העפתי את הטלפון וזהו, אנחנו פותחים להם את הדלת בצעקות, באיומים", הוסיף עמרי. המחבלים מצעידים את עמרי, לישי והבנות לעבר הבית שמעבר לשביל, הבית של חבריהם הטובים גלי וצחי עידן. שם, רק לפני כמה דקות, רצחו מחבלים את הבת הבכורה מעיין.

עמרי ולישי מצווים להצטרף לבני משפחת עידן שכבר יושבים כואבים על רצפת המטבח. המחבלים מכוונים אליהם את הרובים וגם את המצלמה, שמשדרת כל העת בשידור חי לפייסבוק.

באותן דקות, רגעים לפני החטיפה של צחי ועמרי, הוא ולישי מנסים לדבר ביניהם, לשלוח מסרים אחרונים עם העיניים. "מנסים להעביר, א', שאוהבים, אבל גם ש'אל תעשה שטויות', בצורה הכי כנה, וגם לנסות להעביר לו בראש את המחשבות שלי יש", מספרת לישי, ועמרי מוסיף, "קלטתי שהיא מבינה מה אני מחפש לעשות. היא ראתה את הכוונות שלי כי אני הסתכלתי וחיפשתי שעת כושר שם".

כשהמחבלים מורים לעמרי ולצחי לקום, לישי מעבירה לעמרי מסר אחד אחרון: "אני זוכרת שאמרתי לו ארבעה משפטים - 'אני אוהבת אותך, אל תעשה שטויות, אל תהיה גיבור, אנחנו מחכות לך ואני שומרת על הבנות'".

"רוני שואלת לפעמים, בדרך כלל אחרי אזעקות: 'את מי ייקחו הפעם?'"

עכשיו, אבא עמרי בבית, והבית הוא קרווילה קטנה בפאתי קיבוץ כרמים. מכאן כבר הספיק לצאת בחודשים האחרונים לבית הלבן בוושינגטון ולקרנבל בסאו פאולו, ברזיל. אבל לבית בנחל עוז, שבו הקימו משפחה ובו גם הכול נשבר, עמרי ולישי חוזרים איתנו רק לצורך הצילומים.

"ידעתי שזה לא יהיה פשוט. לא חשבתי עד כמה זה לא יהיה פשוט. המקום הזה של ליצור אמון מחדש בינו לבין רוני ועלמא, זה ליצור פשוט אמון, לא מחדש, כי אבא נעלם ולילד זה לא משנה. רוני ידעה שלקחו את אבא, היא גם זכרה שאנשים לא טובים לקחו אותו, זה היו המילים שלה", מספרת לישי. "כשהוא חזר, אז זה פתאום... לבדוק שהוא באמת נשאר. רוני שואלת לפעמים, בדרך כלל אחרי אזעקות, את מי ייקחו הפעם".

"הייתה את האופוריה של השיבה ואז התחילה איזושהי דעיכה כזאת", מתאר עמרי. "הבנתי שעד כמה שזה נראה לי שאני מחובר, אני לא בדיוק מחובר. זה מין שני מסלולים כאלה שאתה נמצא בהם בו זמנית, ואז אתה לא נוכח איפה שאתה אמור להיות נוכח. זו מין תחושה קבועה כזאת. גם בברזיל הייתי בעזה. באיזשהו מקום זו הפנימיות שלי שצריכה להיבנות מחדש, שלנו כזוג, כמשפחה, כי יש איזשהו הלך רוח שנשאר של איזושהי חשדנות, שכל דבר הוא בעצם איזושהי מניפולציה והצורך להיזהר קצת במה שאומרים, באיך שמתבטאים".

"יש לי כתובת אחת - המדינה שלי"

בחודשים הבאים, כשלישי נלחמה בכל מקום למען עסקה שתחזיר אותו, עמרי, שכלוא בעזה, מתייסר מהמחשבה מה קרה לה ולבנות. את התשובה יקבל חצי שנה אחרי שנחטף, ביום הולדת 47. אז, מתפרסם סרטון שלו ושל קית' סיגל מהשבי, ועמרי צופה בהצהרה שקיימו אז שתי המשפחות.

"לא הבנתי למה לא מתעקשים על זה שכל עסקה זה על כולם", אמר והוסיף: "העמדה שלי היא שיש לי כתובת אחת. הכתובת זו המדינה שלי ומה המדינה שלי, הממשלה שלי, יכולה לעשות כדי להביא לכדי פתרון".

הוויכוח הזה חצה את המשפחה שלך. האחים שלך טענו כלפי לישי באותה תקופה שהיא עושה דבר שמזיק לך.

"אוקיי. זו דעתם, זו לא דעתי".

"בתחושה שלי מה ששחרר אותנו מעל הכול זו הדמוקרטיה שלנו", הוא מסביר. "יש אצלנו הרבה קולות וכולם נשמעים ואם היה רק קול אחד שמוביל, שזה 'להחזיר את כולם עכשיו', אז זה היה משחק לידיים של חמאס והם לא היו עושים עם זה כלום, עדיין היינו שם. אם הקול היחיד שהיה נשמע זה 'תיכנסו בהם ותשברו אותם ונתיישב בעזה והולכים על זה, רק את זה עושים', אז כנראה שהיו יורים בנו כבר. הייתה גם יראה מצד אחד וגם תקווה מצד שני, אז זה קצת בלבל כי לא שמעו קול אחד".

פה דיברו כל הזמן שאנחנו מפולגים.

"כמו להגיד שהקשת מפולגת, קשת בשמיים. לא. היא מורכבת מהרבה צבעים והיא עומדת בפני עצמה, וזה הדבר הכי יפה בעולם".

"אני עדיין מחכה לפגישה עם ראש הממשלה, עוד מדצמבר 2024"

לנחל עוז אין לעמרי ולישי כרגע כוונה לחזור. אם יש לקח שלמדו בשבעה באוקטובר, הוא שאסור לחכות שמישהו אחר ייקח עליהם אחריות. "לא הייתה לקיחת אחריות עד היום. אני לא שמעתי מעולם את ראש הממשלה אומר 'אני אחראי'", אומרת לישי.

יש משהו שאת מחכה לו במובן הזה?

"אני עדיין מחכה לפגישה עוד מדצמבר 2024 עם ראש הממשלה. זה כנראה לא יקרה לעולם".

עמרי, אתה מחכה לפגישה כזאת?

"זה לא קרה".

הייתה איזו פנייה אליך כשחזרת?

"לא".

ואם הייתה שיחת טלפון?

"הייתי משוחח איתו, בוודאי. הייתי אומר את הביקורת שיש לי, של למה זה לקח כל כך הרבה זמן, ואני גם אגיד לו תודה על זה שהוא שחרר אותי בסופו של דבר".

אני חושב שאחרי שהוא שומע את עמרי מדבר ככה, הוא אומר, תשיגו לי אותו. מה יש להפסיד משיחה כזאת?
"אתה צריך לשאול מה יש להרוויח, לא מה יש להפסיד. מה הערך של שיחה כזאת בשביל אותו חבר ממשלה, חבר קבינט. הוא שואל את עצמו מה הערך שלי בשיחה הזאת, לא בשביל עמרי. אם הוא יכול לעשות מזה רווח פוליטי. מה אני מרוויח מזה? מה יוצא לי מזה?".

לברך אותך ולשאול אותך איך היה

"ומה זה נותן לו? אם אחר כך אני אבוא אליו בטענות. באמת לא יצא להם מזה כלום", מסביר עמרי ולישי מוסיפה: "לעמרי אין אפילו פייסבוק. זה לא יעלה בשום מקום. אנחנו... פשוט, זה כבר לא מעניין".