אחרי יותר מחצי שנה, רוני קול בת ה-12 חזרה עם משפחתה הביתה לשדרות, וגם אחורה בזמן - לאזעקות שליוו את ילדותה. בשיחה עם חדשות 12 לפני כחודשיים בכפר המכביה, המשפחה סיפרה כי הם לא רוצים לחזור לעיר - וחוששים מעתיד לא ידוע. לבסוף, בלחץ ובעידוד הממשלה וצה"ל - הם השתכנעו. אלא שתוך פחות מחודשיים שוגרו לשדרות ולאזור יותר מ-70 רקטות. רק אתמול (רביעי) פרצה שרפה במחסן סמוך לביתם כתוצאה מרסיסים. הירי נמשך - וכל אירוע כזה הוא עוד צעד לאחור.

רוני קול, שדרות
רוני קול, לפני כחודשיים בכפר המכביה

"איך אפשר עוד לירות עלינו קסאמים? זה לא נתפס"

רוני שיתפה בתחושותיה: "כל שתי דקות יש בום וזה מפחיד - אני גם בקושי רוצה לצאת לגינה שלי. אני לא אשכח בחיים את מה שהיה ב-7.10, אני עדיין לא מאמינה שעברנו את זה". כשנשאלה אימה שני אם היא מצטערת שחזרו, היא ענתה: "איך אפשר עוד לירות עלינו קסאמים? זה לא נתפס. אני חושבת שזו הייתה טעות להגיד לנו 'הכול בסדר'. עדיין יש לחימה ועדיין יש צבע אדום - אולי לא נישאר".

רוני קול, שדרות
רוני קול בת ה-12 משדרות

"למה אני פה? אני כ"כ תמים שהאמנתי לבני האדם שאחראים עלינו"

ישראל מאיר מדמוני בן ה-13, תושב שדרות, חווה קשיים בדיבור בשל הטראומה. השהות הארוכה במלון המפונים באילת עשתה לו טוב ומצבו השתפר. הוא היה מוקף באהבת משפחתו וחבריו והצליח לשיר - המילים זרמו החוצה. אלא שגם אצלו, החזרה הביתה הייתה חזרה לאחור - תהליך הריפוי נעצר. "אמרו לי אין טילים, אין עזה, אין כלום - הבטיחו לי", הוא שיתף. "ביום שבת בערב נכנסתי לטראומה - היה בום שערער אותי. למה אני פה? אני כ"כ תמים שהאמנתי לבני האדם שאחראים עלינו". אימו של ישראל, מורן, סיפרה שהיא מצטערת שחזרו, ושיתפה בכאב: "משהו בנפש שלנו מת".

ישראל מאיר מדמוני, שדרות
ישראל מאיר מדמוני בן ה-13 משדרות

"נישאר כאן כי זה הבית שלי"

כשנה לפני השבת השחורה, רקטה נחתה בחצר הבית של משפחת אוחיון בעיר. גם הם חזרו לאחרונה לביתם. "אמרו עשינו, הורדנו, כיסחנו, אבל לא עקרנו אותם מהשורש", סיפרה נטע, אם המשפחה. "200 יום בתוך המערכה - איפה אתם? זו אכזבה מאוד גדולה. נישאר כאן כי זה הבית שלי - ואני לא אזוז מכאן. מבחינתי אם אני קמה והולכת - זו תמונת ניצחון בשבילם".

נטע אוחיון וילדיה, שדרות
נטע אוחיון וילדיה, תושבי שדרות

"אתה לא יודע באיזה גיל זה יתפרץ"

הם קיוו שאחרי 7 באוקטובר משהו ישתנה, הביטחון יחזור - וזה לא קרה. העולם כולו השתנה, אבל בשדרות הילדים האלה ממשיכים לגדול לצד רקטות שמתפוצצות עליהם. "בהתחלה היה את הפחד - היום הם קיבלו איזושהי חסינות כזאת", הוסיפה נטע אוחיון. "מצד אחד אתה מתנחם ואומר 'יש לי ילדים גיבורים'. מצד שני, אתה לא יודע באיזה גיל זה יתפרץ. לזה הם גדלים בעצם".