"נאלץ לשלם יותר": המפלגה שמבטיחה שנשלם פחות בסופר וזו שרוצה להילחם בהון השחור

שבועיים בדיוק נותרו עד שמיליוני ישראלים יצעדו לקלפיות בבחירות 2026. בזירה הפוליטית העולמית, המנטרה הכלכלית-פוליטית המפורסמת ביותר נולדה בשנת 1992. היה זה ג'יימס קארוויל, יועצו של המועמד הצעיר לנשיאות ארצות הברית דאז, ביל קלינטון, שטבע את המשפט האלמותי: "It's the economy, stupid" - זו הכלכלה, טמבל. המסר היה פשוט ומזוקק: תתמקד בדברים שחשובים לאנשים, ומה שחשוב להם זה הכסף בכיס. אנשים רוצים איכות חיים, רוצים לנסוע לחופשות בחו"ל, רוצים לקנות מוצרים יפים ורוצים לחוש רווחה.

בישראל, המנטרה הזו קיבלה תפנית אחרת לגמרי בשנת 2015. לאחר שדוח מבקר המדינה קבע כי ממשלת נתניהו זיהתה באיחור את משבר הדיור, השיב ראש הממשלה בנימין נתניהו בקאצ'פרייז משלו: "החיים עצמם". נתניהו טען אז כי האתגר הגדול ביותר הוא האיום של התחמשות איראן בנשק גרעיני, ובכך סימן את הקו המנחה שלו לאורך העשור האחרון - הביטחון וההישרדות הלאומית קודמים לכל סוגיה כלכלית. "זו לא הכלכלה, טמבל, זו המלחמה", אמר נתניהו למעשה בדרכו שלו. כעת, אחרי שלוש שנות מלחמה רצופות, השאלה מה באמת חשוב לבוחר הישראלי עומדת שוב למבחן, והיא מורכבת אי-פעם.

הפלא של ההייטק: הקטר הישראלי

כשבוחנים את נתוני המקרו ערב הבחירות, קשה שלא להשתאות. שלוש שנים של מלחמה רב-זירתית, הארוכה בתולדות המדינה, היו אמורות להביא את המשק הישראלי לקריסה מוחלטת. אלא שהמציאות הפתיעה גם את הפרשנים והחזאים הכלכליים האופטימיים ביותר. האבטלה נמוכה מ-3%, נתון שכלכלנים מכנים "אבטלה חיכוכית" שמשמעותה תעסוקה מלאה דה פקטו. הכנסות המדינה ממיסים ממשיכות להפתיע לטובה, ושער השקל מול הדולר נותר יציב באופן יחסי סביב שלושה שקלים.

"אם היית אומר לי בשמונה באוקטובר 2023 שאחרי שלוש שנות מלחמה אלו יהיו הנתונים, הייתי אומרת שאתה הוזה", מציינת הפרשנית הכלכלית קרן מרציאנו. לדבריה, המצב הכלכלי כיום "בגדול ממש סבבה", וזאת בזכות בסיס חזק מאוד שהכלכלה הישראלית נשענת עליו. הקטר המרכזי הוא כמובן מגזר ההייטק המצוין, שממשיך לסחוב את המשק על גבו. למרות נבואות הזעם, המגזר הטכנולוגי מצליח להביא השקעות ענק ולייצא סייבר בעשרות מיליארדי דולרים בשנה. עסקת הענק שבה גוגל רכשה את חברת הסייבר הישראלית "וויז" (Wiz) ב-32 מיליארד דולר - האקזיט הגדול בתולדות המדינה - היא ההוכחה החותמת לכך שהעולם עדיין מאמין במוח הישראלי.

לצד ההייטק האזרחי, גם התעשיות הביטחוניות רשמו זינוק מטאורי. הביצועים המוכחים של מערכות הנשק הישראליות בשדות הקרב בעזה ובלבנון תורגמו להכנסות שיא ולהכפלת יצוא ביטחוני בתוך חמש שנים בלבד. הוסיפו לכך את הגאות בשוקי ההון העולמיים ובמדדי הנאסד"ק וה-S&P 500, שנתנו רוח גבית למשקיעים, ותקבלו כלכלה ששומרת על ראש זקוף מעל המים.

הבור התקציבי: 160 מיליארד לביטחון

אך מתחת לפני השטח של האקזיטים והבורסות, מבעבע משבר תקציבי חסר תקדים. האתגר התקציבי העצום של הממשלה הבאה נקרא "תקציב הביטחון". ערב המלחמה, התקציב הזה עמד על כ-65 עד 70 מיליארד שקלים בשנה. היום, ישראל מוציאה כ-160 מיליארד שקלים בשנה על ביטחון, והיד עוד נטויה. הוויכוח בין מערכת הביטחון למשרד האוצר על תוספות נוספות מסרב לדעוך, וכבר גבה מחיר בדמות ביטול עסקאות רכש משמעותיות.

לפי נתוני בנק ישראל, המלחמה עלתה למשק כ-405 מיליארד שקלים - כמעט חצי מתקציב המדינה השנתי כולו. כשתקציב הביטחון תופס נפח כל כך גדול מהעוגה, משהו אחר חייב להצטמצם. הדרג המקצועי במשרד האוצר כבר מתריע בפני מקבלי ההחלטות: לאורך זמן, תקציב המדינה לא יכול לעמוד בהוצאות ביטחון כאלו ללא צעדי התכנסות דרמטיים. המשמעות היא אחת מהשתיים: הטלת מיסים כבדים או קיצוצים עמוקים בחינוך, ברווחה ובבריאות.

הגירעון, ה"אוברדראפט" של המדינה, זינק במהלך המלחמה מכ-2% מהתוצר לכמעט 7% בסוף 2024. כיום הוא עומד על כ-3%, אך המחיר הוא תשלום ריביות עתק. "אנחנו משלמים היום ריביות בסך 50 עד 60 מיליארד שקלים בשנה - סכום שווה ערך לכל תקציב משרד הבריאות", מזהירה מרציאנו. "מנהיגות אמיצה הייתה צריכה לבוא לציבור ולהגיד: אם אתם רוצים 180 מיליארד שקל לביטחון, תצטרכו לשלם יותר מיסים או לקבל פחות בחינוך של הילדים שלכם".

הליכוד: הנס הכלכלי והכספים הקואליציוניים

במפלגת השלטון בחרו גם הפעם שלא לפרסם מצע כלכלי מפורט. את חזון הליכוד ניתן ללמוד בעיקר מהצהרותיו של ראש הממשלה נתניהו, שמרבה להתגאות בנתונים היבשים. בשיחותיו האחרונות הוא מדגיש את הירידה באינפלציה ל-1.5%, את יתרות מטבע החוץ שהגיעו לשיא של 240 מיליארד דולר ואת עליית השכר הממוצע ב-6.2%. "זה באמת נס כלכלי", טוען נתניהו.

עם זאת, הממשלה הנוכחית היא זו שביצעה את הצעדים הכואבים והפחות פופולריים: העלאת המע"מ ל-18%, הקפאת מדרגות מס הכנסה שפגעה בעיקר במעמד הביניים העובד, והקפאת קצבאות הביטוח הלאומי. הביקורת המרכזית נגד הממשלה מתמקדת ביעד שאליו הופנו המיליארדים שנגבו מהציבור. היקף הכספים הקואליציוניים הגיע לשיא של כל הזמנים - כחמישה מיליארד שקלים בשנת 2026 לבדה, וזינוק של פי שבעה בתוך ארבע שנים.

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' דוחה את הביקורת ומכנה אותה "פופוליזם זול", אך מומחים טוענים כי הכספים הללו לא הופנו למנועי צמיחה. במקום להילחם בוועדים הגדולים כפי שהבטיח, סמוטריץ' חתם על הסכמים נדיבים עם ההסתדרות כדי להשיג שקט תעשייתי ולהזרים תקציבים ליהודה ושומרון. נתניהו, מצדו, ניסה לקדם הטבות למגזר החרדי ולהגדיל את תקציבי הישיבות, מהלכים שחלקם נבלמו בידי הייעוץ המשפטי ובג"ץ.

גוש השינוי: שילוב מגזרים ותוכניות חירום

באופוזיציה מנסים להציג חלופה, אך גם שם התשובות לשאלות הקשות אינן תמיד מוחלטות. מפלגת ישר של גדי איזנקוט העמידה בחזית הכלכלית את שאול מרידור, לשעבר ראש אגף התקציבים באוצר. מרידור מדבר על צמצום הגירעון באמצעות סגירת משרדי ממשלה מיותרים ומאבק בלתי מתפשר בהון השחור. לגבי העלאת מיסים, הוא נותר עמום: "אני אבחן את המצב, אני מקווה שלא נצטרך". הוא מבטיח להעביר כספים ממקומות שאינם מנועי צמיחה להשקעה בתשתיות ובחדשנות.

מפלגת ביחד של נפתלי בנט מתמקדת גם היא בשינוי סדרי עדיפויות קיצוני. קרן טרנר, מנכ"לית משרד האוצר לשעבר, מובילה את הקו המקצועי במפלגה ומדגישה את הצורך הדחוף בשילוב הציבור החרדי בשוק העבודה. "לא יכול להיות שמשפחה חילונית משלמת 6,000 שקל יותר לחודש ומשפחה חרדית מקבלת 4,000 שקל", היא טוענת. בנט עצמו מבטיח כי "מי שלא יעבוד - לא יקבל שקל מהמדינה". תוכנית המפלגה כוללת גם התייעלות במגזר הציבורי באמצעות טכנולוגיות AI.

במפלגת הדמוקרטים מציגים תפיסה סוציאליסטית-קיינסיאנית. חברת הכנסת נעמה לזימי מדברת על חזון של "שיקום וצמיחה" במקום קיצוצים. לדבריה, על המדינה להשקיע בתשתיות רווחה מפוארות כפי שנעשה בתור הזהב של מדינות הרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה. הכסף, לפי הדמוקרטים, יגיע מסגירת חזיתות לחימה ומיסוי ממוקד על רווחי בנקים ותאגידי ענק.

ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן ממשיכה לדבוק בקו של שוק חופשי והפרטות. ליברמן מציע להפריט את נמל אשדוד ואת נמל התעופה בחיפה, ולפרק מועצות מפקחות כמו מועצת הלול. עוצמה יהודית של איתמר בן גביר מציגה מוטו של "כלכלה חופשית עם חמלה" - נגד העלאת מיסים כללית, אך בעד מיסוי על העשירונים העליונים והתייעלות בצה"ל.

הקרב על הקבלה בסופר

מעבר למספרי המאקרו והוויכוחים על הגירעון, הנושא שבאמת "שורף" לישראלים בכיס הוא יוקר המחיה. למרות שהאינפלציה נמצאת בתוך היעד, ישראל נותרה אחת המדינות היקרות ביותר ב-OECD. מחקר של אוניברסיטת תל אביב מראה כי מחירי המזון עלו בארבע השנים האחרונות בקצב מהיר פי חמישה מבשנים שקדמו להן. סל מצרכים ממוצע בישראל יקר ב-21% בהשוואה למדינות עשירות אחרות.

מרציאנו טוענת כי הממשלה האחרונה פשוט לא פעלה בנושא. "רפורמת היבוא של שר הכלכלה ניר ברקת עברה ריכוך כל כך משמעותי, שהיא לא באמת השפיעה על הריכוזיות", היא מסבירה. ברקת אומנם הכריז "מלחמה על יוקר המחיה", אך המיזמים שהוביל, כמו "הסל של המדינה", קרסו ונסגרו. נתניהו, מצידו, ממשיך להבטיח "לשבור את המונופולים", תוך שהוא מאשים את מפא"י ההיסטורית בחסימות המבניות של המשק.

במפלגות הערביות, רע"ם והרשימה המשותפת, מדגישים כי יוקר המחיה במגזר הערבי מחריף עקב חוסר בתשתיות ובמנועי צמיחה. מאנסור עבאס מתריע כי פחות מ-50% מהתקציבים למיגור הפשיעה והאלימות נוצלו, מה שפוגע ביכולת של החברה הערבית להשתלב כלכלית. הרשימה המשותפת מציעה צעדים רדיקליים כמו הורדת המע"מ ל-10%, העלאת שכר המינימום ודירה ראשונה ללא ריבית על המשכנתה - צעדים שמימונם אמור להגיע מהפסקת השקעות בהתנחלויות ובמלחמה.

הבטחות, סרטונים ומציאות

לקראת שבועיים של הכרעה, קשה להתעלם מהציניות המלווה את מערכת הבחירות הכלכלית. ההיסטוריה הישראלית רצופה בהבטחות בחירות שלא קוימו - מחינוך חינם מגיל אפס עד שלוש, ועד לסרטוני נתניהו בתחנות הדלק מבטיח להוריד את מחירי הדלק באופן מיידי. הפוליטיקאים מכל הצדדים מרבים להבטיח הבטחות שאין להם תמיד סמכות לקיים, כמו התערבות בריבית בנק ישראל.

הפתרון האמיתי לבעיות המבניות של המשק דורש אומץ מנהיגותי שטרם נראה באופק. המלחמה ביוקר המחיה דורשת עבודה סיזיפית, אפורה ומתמשכת: הגברת תחרות, פישוט רגולציה וחיזוק שומרי הסף. "בשביל שזה יצליח, צריך ממשלה שיהיה לה רוב משמעותי שתוכל להעביר רפורמות כואבות ומרחיקות לכת", מסכמת מרציאנו. במציאות שבה המדינה עדיין דנה בשאלה אם יהיה מבצע באיראן, נראה שהכלכלה תמשיך להמתין לתורה, בזמן שהאזרחים ימשיכו לשלם את המחיר בחיים עצמם.