"חברים אמרו לי 'זה בזבוז כסף', הקול שלך לא משנה'"

כדי להגיע לסופרמרקט גדול, שי שונפלד צריך לנסוע חמש שעות. כדי להגיע לבית חולים במקרה חירום, כבר צריך להזמין מטוס. אלה החיים באמצע שום מקום, אי שם בדרום אוסטרליה, בחוות כבשים שמרוחקת כשמונה שעות נסיעה מאדלייד, העיר הגדולה הקרובה ביותר. אבל שונפלד, ישראלי בן 23 שגדל בצפון, מתכנן בקרוב מסע ארוך בהרבה: הוא יחזור לישראל במיוחד לבחירות, ואז ישוב לחווה ולכבשים שיחכו לו בזמן שיפגוש כאן את הקלפי.

שונפלד הגיע לאוסטרליה לפני תשעה חודשים, אחרי שירותו בחיל האוויר כטכנאי. התחנה הראשונה שלו הייתה יקב מקומי. בהמשך פגש באכסניה מטייל צרפתי שסיפר לו על האפשרות לעבוד בחוות כבשים בדרום אוסטרליה. שונפלד הגיע לחווה, עבד בה חודש, יצא לטייל במשך חודש נוסף בחוף המזרחי של היבשת, ואז הוזמן לשוב לעבוד בה. בחווה מתגוררים ועובדים כתריסר בני אדם, ואין בה ישראלים נוספים. למרות הבידוד, שונפלד מקפיד לעקוב אחר מה שקורה בארץ באמצעות האינטרנט ופודקאסטים.

גם כשהוא רחוק אלפי קילומטרים מישראל, הוא מתקשה להתנתק מהמציאות שהשאיר מאחור. "מאז שהייתי במכינה כבר אז מאוד היה לי אכפת ממה שקורה", מספר שונפלד, בוגר המכינה בקיבוץ בארי. "לטייל בתקופה הזאת זה מורכב, ואני מנסה כמובן לייצג את ישראל באופן הכי טוב שאני יכול. לפעמים זה יותר פשוט, לפעמים פחות. לפעמים אני הישראלי הראשון שהרבה אנשים מרחבי העולם פוגשים פה".

המפגשים הללו מזמנים גם שיחות לא פשוטות. "בחור שפגשתי בטיול, אמריקאי יהודי, אמר לי שבאיזשהו שלב הוא הוריד את המגן דוד, כי הוא לא כל כך מסכים עם מה שישראל עושה והוא פחות מרגיש את החיבור בזמן האחרון", מספר שונפלד. "ניסיתי לדבר איתו על זה, ואני חושב שכן השפעתי עליו קצת. אחד האוסטרלים שעבדתי איתו בחיים לא פגש ישראלי, והיו לו הרבה דעות קדומות. אני מרגיש שיכולתי לענות על הרבה מהשאלות הקשות שלו".

"חברים אמרו לי שזה בזבוז כסף לחזור"

אבל מעבר לשיחות עם זרים, שונפלד מוטרד במיוחד ממה שמתרחש בתוך ישראל. "המדינה שלנו כרגע במצב מאוד-מאוד קריטי. עם כל מה שקרה בזמן האחרון. זו הממשלה הכי גרועה בהיסטוריה של ישראל, ואנחנו במצב ממש קריטי כרגע. זה נוגע למשפחה שלי, לכל החברים שלי. אני רוצה לגור בארץ כשאהיה גדול, וזה מהלך הכרחי. זה היה לי ברור. זה כל כך חשוב לי כי זה העתיד של המדינה. אנחנו במצב כל כך קריטי כרגע, והמדינה עומדת פה בצומת דרכים".

בכל זאת, ההחלטה לקטוע את השהות באוסטרליה לא הייתה פשוטה. לשונפלד נותרו עוד חודשים אחדים באשרת העבודה שלו, והוא יכול היה להמשיך להתפרנס, לחסוך כסף ולטייל. במקום זאת הוא עומד לשלם כ-4,000 שקל על כרטיס טיסה מאדלייד לישראל, הכולל שלוש עצירות ביניים. "התלבטתי, אבל מאז שהחלטתי אני באמת לא מסתכל אחורה, כי משוכנע שזו החלטה מצוינת. אבל אחת הסיבות שהתלבטתי היא הסיבה הכלכלית, כי אני יכול להמשיך לעבוד פה. נשארו לי עוד כמה חודשים בוויזה, וזה נראה קצת טיפשי לבזבז אותם. עם הקשרים והניסיון שצברתי, אני כנראה יכול למצוא פה עוד עבודות ולהרוויח משכורות יפות, כי המינימום פה גבוה. לא שאני מרוויח משכורות מטורפות, אבל המינימום גבוה".

גם חבריו ניסו להניא אותו מהרעיון. "היו לי חברים שאמרו לי, 'שמע, זה בזבוז כסף, אל תעשה את זה. רק בשביל להצביע? הקול שלך לא משנה. מה, תשים את כל הכסף הזה ואת כל הזמן הזה רק כדי להצביע?'". מבחינתו, התשובה לשאלה הזאת ברורה. "נראה לי שיש לזה שתי תשובות. תשובה אחת היא שזו דמוקרטיה. מותר לי להצביע, אני חייב להצביע, זו הזכות והחובה שלי במדינה דמוקרטית. והתשובה השנייה היא, איך תהיה לי זכות להתלונן אחר כך אם הבחירות לא ילכו לכיוון שאני רוצה? מה אגיד לאנשים? 'הייתי באוסטרליה'? לא, מספיק אכפת לי".

כשסיפר לעובדים בחווה ולמטיילים אחרים שהוא חוזר במיוחד להצביע, התגובות לא היו בהכרח אלה שציפה להן. "האמת שסיפרתי את זה ללא מעט אנשים במהלך הטיול. כשאני מדבר קצת על ישראל, אני מסביר שהמדינה מאוד מסובכת. והאמת שאנשים פה התרשמו. בהתחלה הם שאלו אותי למה, והסברתי להם מה אני מרגיש. הרבה אמרו לי שזו החלטה ממש חשובה לדעתם, והרבה התרשמו מזה, האמת. הם הגיבו בצורה מפתיעה".

ומה יעשה כאשר יסיים את הטיול וישוב לישראל לתקופה ממושכת יותר? אין לו עדיין תוכנית מגובשת. "אני כנראה אלך לאוניברסיטה, אבל אני עדיין לא יודע מה אני רוצה ללמוד, אז קצת נוח להיות בחו"ל ולא להצטרך לחשוב על זה יותר מדי". דבר אחד, לעומת זאת, הוא כבר יודע: את הבחירות הקרובות הוא לא מתכוון להחמיץ.

יחגוג 18 במטוס בדרך להצבעה: "אין התלבטויות"

"אולי הגיע אז מישהו במכונת זמן מההווה ואמר לנו 'תקבעו את הניתוח ל-26 באוקטובר. תאמינו לי, בעוד 18 שנה זה ישתלם לכם'", מתבדח גיל אדר. ב-26 באוקטובר 2008 נולד בניתוח קיסרי הבן שלו ארז. את יום הולדתו ה-18 ארז יחגוג על המטוס, ויגיע לישראל יחד עם אביו מקרקוב שבפולין. עבור הבן תהיה זו הפעם הראשונה שבה יצביע בבחירות לכנסת; עבור האב, שמיהר להזמין כרטיסי טיסה ברגע שנקבע סופית מועד הבחירות, מדובר בהחלטה שלא דרשה התלבטות רבה.

רוב משפחת אדר מתגוררת כבר שנה בקרקוב שבפולין: אחותו הבכורה של ארז משרתת בצה"ל בישראל. "ברגע שאושר תאריך סופי לבחירות, כשאי אפשר כבר להזיז אותו, באותה דקה שזה התפרסם נכנסתי והזמנתי כרטיס של הלוך ביום, חזור בלילה, לבוא להצביע ולא למשהו אחר", הוא מספר.

"ארז היה עם אימא שלו, יעל, ועם שני אחיו בחופשה של חודש בישראל ביולי. במהלך החודש שם יעל בדקה שהוא מופיע במרשם, ושלמרות שתאריך הלידה שלו, הוא יוכל להצביע. ברגע שהבנו שהוא מופיע במרשם הבוחרים ויוכל להצביע, התקשרו אליי מישראל, ואני הזמנתי לו כרטיסים לאותה טיסה שלי. אין פה התלבטויות, אין פה שאלה".

ומה חושב ארז על ההחלטה של אביו להטיס אותו לישראל להצבעתו הראשונה? "הוא מבחינתו שאל אותי אם יהיה לו לילה לישון עם החברים שלו מבית הספר שלמד בו בישראל, לפי ההזמנה המקורית לא היינו אמורים אפילו להישאר לילה. הוא התבאס קצת שאין לו זמן לפגוש אותם, אבל משתף פעולה באופן מלא. בקיצור, בר דעת".

אדר נעזר במיזם Fly&Vote, שפועל לעידוד הגעתם של ישראלים מחו"ל להצבעה. את כרטיסי הטיסה, הוא מספר, הזמין באופן עצמאי. מבחינתו, המרחק הקצר יחסית מפולין הופך את הנסיעה לפשוטה, "שטויות" כלשונו, אך הוא משוכנע שהיה מגיע גם ממקום מרוחק יותר. גם האפשרות של שיבושים בדרך, או ביטול טיסה בשל הסלמה, אינה מרתיעה אותו: "במקרה הכי גרוע, הפסדנו את עלויות הטיסה, השהות, הרכב השכור. זה מינורי. מה שלא יקרה, לא בידינו. כל מה שבידיי – אני אגיע".

לא מופיעים בסקרים - ועשויים להכריע

הם רחוקים מלהיות היחידים שמתכננת לחצות גבולות כדי להצביע בבחירות ביום שלישי הקרוב. לפי אומדן שפרסם בספטמבר מיזם Fly&Vote, לפחות 53 אלף ישראלים המתגוררים בחו"ל צפויים להגיע לישראל כדי לממש את זכות ההצבעה שלהם. האומדן מבוסס על סקר שערך המיזם בקרב כ-17,500 ישראלים בחו"ל, ש-72% מהם הצהירו בחודש שעבר כי בכוונתם להגיע לארץ ביום הבחירות, ו-58% דיווחו שכבר הספיקו לרכוש כרטיסי טיסה ולהסדיר את נסיעתם. עוד באוגוסט דיווח המיזם ל-N12 על כ-30 אלף נרשמים, כמחציתם מארצות הברית, לצד ישראלים מהולנד, שווייץ, בריטניה, קנדה, צרפת, אוסטרליה ומדינות נוספות.

עם זאת, אין מדובר במדגם שהוכח כמייצג את כלל הישראלים בחו"ל, ובוודאי שלא בנתון שאפשר להסיק ממנו על מספר המצביעים בפועל. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ישנם כ-810 אלף ישראלים החיים בחו"ל (ולא ניתקו תושבות) שיכולים להצביע, יותר מ-10% מכלל בעלי זכות הבחירה.

הנתונים של מיזם Fly&Vote לא מספרים את כל התמונה: יש עוד ישראלים רבים שגרים בחו"ל וטסים באופן עצמאי כדי להצביע, וחלקם נמצאים בארץ שבועות ארוכים מכיוון שהגיעו כבר בתקופת החגים ונשארו. המשמעות היא שמדובר בעשרות אלפי בוחרים פוטנציאליים ואולי יותר, ייתכן שכוחם עשוי להגיע לכמה מנדטים - שלא נדגמים בסקרים כי אינם חיים בארץ. בבחירות כה צמודות, השתתפות שלהם במספרים גדולים תעלה את שיעור ההצבעה וגם את אחוז החסימה: אלו מספרים שעשויים להכריע גורלות.

בעבר הועלו הצעות שנועדו לאפשר לאותם ישראלים להצביע גם בחו"ל: לפני יותר מעשור ניסה הליכוד לקדם את המהלך הזה בתוך הממשלה, אך נתקל בהתנגדות - ובכך נשמר ה"סטטוס קוו" שמחייב את אותם בוחרים להוציא סכומים רבים כדי להצביע כאן.

"רק על זה הוא חייב להישאר"

חשוב לציין: בניגוד לרושם שעשוי להיווצר, לא כל החוזרים תומכים במחנה השינוי או רוצים בהחלפת הממשלה כמו המרואיינים המופיעים בכתבה הזו. ישנם רבים שטסו לארץ כדי לחזק את הקואליציה הנוכחית, ובעיקר את הליכוד ואת בנימין נתניהו. חלקם כבר הצטרפו לפעילות פוליטית ציבורית במטרה לשכנע נוספים - אך למרות שפנינו לכמה וכמה מהם, הם סירבו לשתף פעולה כל כך קרוב ליום הבוחר. לפיכך מי שמנסה להסיק מהמרואיינים בכתבה על המגמה הכללית, עשוי להיות מופתע ב-27.10.

מי שכן הסכימה לדבר איתנו היא לי, ישראלית שמתגוררת בלוס אנג'לס עם בעלה ושלוש בנותיה, שסיפרה לאחרונה ל-N12 כי בכוונה לחזור לארץ - כדי לחזק את הקואליציה. "אני מסתכלת על הכול בפריזמה רחוקה, מבחוץ. הממשלה הישראלית עברה את האירוע הכי קשה שהיה לעם שלנו ונשארה חזקה ומאוחדת ולא קרסה תחת הלחץ".

באותו ריאיון היא החמיאה לנתניהו: "איזה ראש ממשלה היה ככה לא מפחד להתעסק עם איראן? אני לא יכולה להסביר את הגאווה שהרגשנו פה - רק על הפעולות האלה הוא חייב להישאר, פשוט חייב". לי סיפרה על התנגדותה לממשלה עם ערבים: "זו מחשבה שיכולה לגרום לכל אדם לסגור כרטיס ולהגיע לישראל להצביע. סגרתי כרטיס יומיים אחרי שהיה תאריך - זה עלה לי כספית בהתאם אבל אני מבינה את החשיבות".

המאבק של הליכוד במיזם הטיסות

בחודשים האחרונים הוקמו מיזמים שנועדו לסייע לישראלים בחו"ל במציאת טיסות ובהסדרת הנסיעה, ובראשם Fly&Vote של ארגון AID Coalition. אלא שההתארגנויות הללו נקלעו למאבק משפטי ופוליטי. כבר בסוף יולי פנה הליכוד לוועדת הבחירות המרכזית נגד יוזמות לאירוח חינם ולהסעת מצביעים מחו"ל, בטענה שמדובר בטובות הנאה אסורות. באוגוסט דרשה המפלגה להפסיק את פעילות Fly&Vote, ובספטמבר הגישה עתירה לוועדת הבחירות בדרישה לעצור את המיזם. לטענת הליכוד, ההטבות המוצעות לבוחרים עשויות לעלות כדי שוחד בחירות ומימון פוליטי אסור, בעוד מפעילי המיזם טענו שאינם מסבסדים כרטיסים, אינם בודקים את נטיותיהם הפוליטיות של הנוסעים ופועלים לעידוד ההשתתפות בבחירות בלבד.

ב-6 באוקטובר הסתיימה העתירה בפשרה שהושגה בעקבות הצעת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שופט העליון נעם סולברג. לפי ההסדר, המיזמים לא יסבסדו טיסות, לא יציעו הסעות או הסדרי לינה ולא ימכרו כרטיסים לטיסות נוספות מעבר לשש שכבר הוצעו. העתירה נמחקה, ומפעילי המיזמים חויבו בהוצאות בסך 10,000 שקל. כך הוסר ההליך המשפטי מעל פעילותם, אך הוטלו הגבלות על היקפה.

במקביל התנהל בבג"ץ מאבק אחר, שנגע לעצם יכולתם של ישראלים המתגוררים בחו"ל להצביע: כמאה ישראלים עתרו לאחר שגילו שנגרעו מפנקס הבוחרים בשל סיווגם במרשם האוכלוסין כמי שחדלו להיות תושבי ישראל. העתירה נדחתה בתחילת ספטמבר בשל שיהוי ופגמים דיוניים, ללא הכרעה בשאלה העקרונית שהעלו העותרים. לצד מיזמי הטיסות פועל בחו"ל גם ארגון המחאה UnXeptable, שנוסד בידי ישראלים בארצות הברית ופועל נגד ממשלת נתניהו. אחד ממייסדיו, אופיר גוטלזון, הסביר כי הארגון מסייע לארגונים בישראל העוסקים בעידוד הצבעה, בשמירה על טוהר הבחירות ובהגעה לבוחרים, גם עבור ישראלים שאינם מסוגלים להגיע בעצמם לארץ.

"היו תוכניות אחרות לגורל שלי"

בבוקרו של 27 באוקטובר תגיע מיכל בנדל לבאר שבע ממקום שגם אחרי שמונה שנים בהולנד, היא מודה, עדיין קשה לבטא את שמו. "ברוק-אין-וואטרלנד", היא מטעימה באיטיות ומסבירה. "בתרגום חופשי זה 'מכנסיים על עולם המים', כן-כן, אל תשאל אותי למה. הכול כאן על המים, יש כאן הרבה תעלות, מקום מאוד-מאוד-מאוד קסום".

בנדל מתגוררת בכפר הציורי, כרבע שעה מאמסטרדם, כבר ארבע שנים. לפני כן חיה באמסטרדם, שאליה הגיעה מישראל לפני שמונה שנים, בעיצומם של גירושים ועם שני ילדים. "רציתי לעבור להולנד דווקא, מאוד אהבתי. הייתי מבקרת פה לפחות פעם בשנה, יש לי קרובת משפחה כאן המון שנים, ותמיד הרגשתי באמסטרדם סוג של בית, אפשר להגיד. הרגשתי גם שזה מקום מיוחד ושאני צריכה לחפש את המזל שלי פה".

אלא שהחיים החדשים הסתעפו לכיוון שלא ציפתה לו כשנכנס לחייה אוסקר, אזרח לטביה שחי בהולנד כבר 20 שנה. "הכרנו כאן, שלושה חודשים אחרי שנחתתי. חשבתי שאני באה ליהנות מהרווקות שלי, אבל לא, לא, לא, היו תוכניות אחרות לגורל שלי". השניים נישאו והקימו משפחה משותפת, ובהמשך עברו לכפר, בחיפוש אחר בית גדול יותר וסביבה כפרית. בנדל עבדה אז בניהול רכש טכנולוגי בחברת התקשורת ההולנדית RTL, ובסוף ספטמבר 2023 השלימה פרויקט לשדרוג מערכת החדשות של ערוץ הטלוויזיה שלה.

ימים ספורים אחר כך הגיע 7 באוקטובר, ולדבריה משהו ביחסה להולנד ולסביבתה השתנה. "כל השכנים שלי היו זרים, חברים טובים. הייתה לנו מרפסת גג כזאת מגניבה, מלא מסיבות, אירחנו אותם, קידוש, ארוחות שבת, חגים. ואז שכנים שלנו, חברים שלנו, אף אחד לא יצר קשר. אלה שיצרו קשר חיכו ליום שני, כי כמובן לא מפריעים בסוף שבוע, וכתבו 'אנחנו מקווים שאת ומשפחתך בטוחים'. זהו, משהו כזה".

בנדל מספרת שזמן קצר לפני כן התרשמה עמוקות מהיחס של תושבי הכפר לפליטים מאוקראינה. משלחת מתושבי הכפר הפסטורלי, היא מספרת, נסעה לגבול מולדובה והביאו משם עשרות משפחות, שאותן שיכנו בבתי אירוח. היא ובעלה, דוברי רוסית, הצטרפו למתנדבים. אחרי 7 באוקטובר ניסתה להשתמש באותה קבוצת פייסבוק מקומית כדי לסייע לישראלים שנתקעו בהולנד וזקוקים למקומות לינה. הפעם בקשותיה לא נענו. "לא קיבלתי אפילו תגובה אחת, כלום. הפוסט ישב דומם. אני זוכרת שאז שכנה יהודייה, מאוד מבוגרת, הגיעה אליי, ובכינו ביחד, התפרקנו אחת על השנייה".

"החלום פה התנפץ, נשבר לגמרי"

גם במקום העבודה החלו להתרחש, לדבריה, אירועים שקשה היה לה להשלים איתם - כמו עמית לעבודה שתקף אותה בשל מעשיה של ישראל. בהמשך, היא מספרת, פנו אליה בני משפחתה של נועה ארגמני בבקשת סיוע. "אחות של יעקב, הם השכנים שלנו בבאר שבע, חברים מאוד קרובים של המשפחה - והם פנו אליי כשהם התראיינו בהולנד. הם ידעו שאני עובדת פה בטלוויזיה וניסיתי להפנות לאותם אנשי חדשות שרק סגרתי להם חוזים מוצלחים עם המון חיסכון, חוזים שקיבלתי עליהם המון מיילים של תודות, והם לא ענו, פשוט ציננו אותי. כלום, אפילו לא מילה". החוויות האלה, לצד אירועים נוספים שהיא מתארת כאנטישמיים, הובילו אותה בסופו של דבר לעזוב את החברה.

"נשבר לגמרי, עד היסוד", היא אומרת כשאני שואל אם החלום ההולנדי שלה התנפץ. "ידעתי שאני אחזור בתקופה מסוימת, אבל גם היה לי נוח לחשוב שאני בהולנד. אני לא נשואה לישראלי, הולנד מהממת, כיף, נוח פה, סבבה פה, הכול טוב ויפה. לגמרי בסיפור מהאגדות, הייתי מאוהבת בהולנד, ממש. וזה מאוד-מאוד-מאוד התנפץ, מכל הכיוונים".

את RTL היא כבר עזבה מזמן. מאז 7 באוקטובר מקדישה בנדל חלק ניכר מזמנה לפעילות למען ישראל והקהילה היהודית בהולנד. בין השאר הייתה מיוזמות מיצג הבלונים והנעליים בכיכר דאם באמסטרדם למען החטופים, והיא מעורבת גם בפעילותם של ארגונים ישראליים מקומיים. כיום היא ממשיכה לעבוד בתחום הרכש, אך לדבריה העיסוק בענייני ישראל הפך למרכזי בחייה.

"אני באמת מאמינה שהבחירות האלו הן באמת גורליות", היא מצהירה. והגורליות הזאת נוגעת מבחינתה לא רק לתוצאות הבחירות, אלא גם להחלטה אם להחזיר את משפחתה לישראל. בתה הגדולה משרתת בצה"ל, והוריה חיים בבאר שבע. בהולנד נמצאים בעלה וילדם הצעיר. "אני לא באה לבד. אם הייתי לבד, הייתי חוזרת, האמת, לא משנה מה היו תוצאות הבחירות. כי אני באמת חושבת שבישראל, עם כל מה שקורה שם, פשוט פיזית יותר בטוח לי שם. אם קורה פה משהו, אני לא סומכת על האנס ונילס על האופניים שלהם שיגנו עליי, עם כל הכבוד, למרות מה שקרה ב-7 באוקטובר ואולי גם בגלל".

אבל לצד תחושת הביטחון שהיא מבקשת למצוא בישראל, בנדל חוששת גם מהמציאות הפוליטית והחברתית שהותירה מאחור. "אני לא אביא את המשפחה שלי, את בעלי וילדי הקטן, למקום שהוא מסוכן, בלי אופק מדיני, בלי אנשים שיודעים לקבל אחריות, עם מקום שלא זוכר ולא נלחם, עם אנשים שלא רוצים להגיע לחקר האמת, שלא מוכנים לעשות ועדת חקירה. אני לא רוצה מוסרית לחזור לחיות במקום כזה, כי זו גם אחת הסיבות שבחרתי לעזוב את ישראל דווקא בנקודה הזאת".

ומה חושב על זה אוסקר? "הוא מאוד בעד. הוא עכשיו חזר משלושה שבועות בישראל, אנחנו לפחות פעמיים-שלוש בשנה בישראל. הוא יותר ממני אפילו כואב את מה שקורה בהולנד ובכלל באירופה. והוא מעריץ את ישראל כמובן, אם לא, לא הייתי איתו. הוא מאוד ציוני, מאוד אוהב את הארץ, מאוד רוצה לתרום, מאוד רוצה להגיע".

"אני לא יכולה להתנתק מישראל, גם בסן פרנסיסקו"

שלושת האחים סופר חיים כבר שנות נצח כמעט בשני קצותיה של ארצות הברית: נעמי הבכורה ורפי בן הזקונים בפרוורי בוסטון. הסנדוויץ' שלהם, תמר, חיה בסן פרנסיסקו על המים - שוטפת את העיניים בכחול וירוק. אבל איכשהו משהו תמיד נשאר במכורתם. האזור שהם מתעקשים לקרוא לו: הנגב המערבי.

שלושתם גדלו במושב שדה ניצן, קילומטרים ספורים מגבול רצועת עזה, במשפחה שהסיפור שלה נע הלוך ושוב בין ישראל לארצות הברית. האב, כיום בן 85, עדיין מתגורר במושב. הילדים, כל אחד בדרכו, חזרו עם השנים לארצות הברית, שבה נולדו שני הוריהם. נעמי הייתה אמורה להגיע לישראל גם באוקטובר 2023, לחגיגות 50 שנה להקמת המושב. הכרטיסים היו מוזמנים ל-12 באוקטובר, אבל בעקבות הטבח הנסיעה בוטלה. עכשיו, כששלושת האחים עומדים להגיע לישראל לקראת הבחירות, תהיה זו עבורה הפעם הראשונה בשדה ניצן מאז 7 באוקטובר.

"אני מצפה שהחלק הזה יהיה מאוד קשה", אומרת נעמי. "אני תמיד שמחה לראות את האנשים במושב, זה תמיד טוב. לראות את הנגב שוב. אני גרה במקום שהוא מאוד שונה מהנגב, אז אני תמיד שמחה לראות אותו. אבל הארץ היא לא הארץ שאני רוצה שתהיה, אז יש גם איזושהי אמביוולנטיות".

מה שעבר על הנגב המערבי פגע באחים במקום אישי במיוחד. אלה אינם שמות של יישובים שהכירו רק ממהדורות החדשות, אלא המקומות שבהם עברו שנות ילדותם. "אתה צריך להבין שאנחנו גדלנו בעוטף. כל תמונה שם זה מקום שאנחנו מכירים. כל נקודה על כביש 232 אנחנו יכולים להגיד לך כמה דקות זה מהבית. זה הבית. רעים זה הבית, בארי זה הבית", אומרת תמר. "כל נקודה שם על הכביש זו טראומה, לא רק של מי שגר שם, אלא גם של האנשים במושב. חברים הכי טובים, הנכד שלהם נרצח חמש דקות מהבית. אז זה מאוד אישי, מאוד עמוק, מאוד טראומטי, ואתה לא יכול להוציא את זה מאף אחד מאיתנו".

אצל תמר, שהישראליות בוערת בה כעת יותר מתמיד, 7 באוקטובר הוליד שינוי כמעט מוחלט בהרגלי היום-יום. "אתה לא יכול להסתובב בעולם עם שם כמו רפי או תמר או נעמי אפילו ולהתנתק מהישראליות שלך. זו השאלה הראשונה שעולה: 'מאיפה השם?'. אז אתה אף פעם לא מתנתק מהישראליות שלך", היא מסבירה. "לא קראתי את N12 לפני 7 באוקטובר. ומ-7 באוקטובר אני רואה רק טלוויזיה ישראלית. אני לא רואה טלוויזיה אמריקאית כמעט בכלל, לא רק חדשות, אלא גם סדרות. אני לא יכולה להתנתק מישראל".

אפילו תוכניות הבידור האמריקאיות, שפעם היו חלק מהשגרה שלה, איבדו בעיניהן את מקומן. "אני כבר לא יכולה לראות 'רוקדים עם כוכבים' אמריקאי, זה לא מעניין אותי כהוא זה, ופתאום אני יושבת ורואה 'רוקדים עם כוכבים' של ישראל ו'חתונמי'. למה? כי זה חיבור מוגבר לישראליות. גם אם זה 'ג'אנק טיוי', אם אני רוצה שהם ירקדו, אז שירקדו למוזיקה ישראלית, ושישירו שירים ישראליים".

"רק מעטים יודעים שאני נוסעת לארץ"

היא מתארת גם כיצד המתקפה הפכה את סיפור ילדותה בנגב המערבי לחלק בלתי נפרד מהשיחות במקום עבודתה באוניברסיטת סטנפורד. "אחרי 7 באוקטובר, בישיבת צוות שלי, העליתי מפה של העוטף או הנגב המערבי והסברתי לכולם איפה גדלתי ואיפה הייתה המתקפה, כדי שיבינו למה שבוע שלם שכבתי על הספה ולא קמתי".

אצל נעמי השינוי קיבל צורה אחרת. בעוד תמר מדברת בגלוי על ישראל ועל הבחירות, נעמי מתארת מציאות אחרת. "בעבודה אני לא אומרת לאנשים שאני נוסעת לארץ. אני אומרת שאני נוסעת לבקר את אבא שלי, כי אני והאחים שלי יכולים להגיע באותו זמן לראות אותו, והוא בן 85 וזו הזדמנות וכולי. רק מעטים יודעים שאני נוסעת לארץ, וזו הרגשה נורא מוזרה. זה לא סודי, כי הרבה אנשים יודעים, אבל אני מרגישה שאני צריכה לשמור על זה בסוד".

"לפני עשר שנים לא הייתי מרגישה ככה, והייתי אומרת והם היו אומרים לי, 'יו, איזה כיף, את נוסעת למקום כל כך רחוק ומעניין' ודברים כאלה, אבל היום כבר לא", היא אומרת. לדבריה, הסביבה שבה היא עובדת מחזיקה בעמדות נחרצות כלפי ישראל, והיא לא רוצה למצוא את עצמה נדרשת להסביר שוב ושוב את ההבדל בין התנגדותה לממשלה לבין עצם היותה ישראלית.

נעמי מצביעה לראשונה אחרי 42 שנה

אבל השינוי העמוק יותר אצל נעמי הוא דווקא ביחסה להצבעה. בפעם האחרונה שהתייצבה מאחורי פרגוד התכלת נדרשו אזרחי ישראל לבחור בין יצחק שמיר לשמעון פרס. השנה הייתה 1984. גם כאשר רצתה לראות שינוי פוליטי בארץ, הרגישה שהחלטתה להעביר את חייה לארצות הברית שוללת ממנה את הזכות להתערב. "לא עשינו את זה מכל מיני סיבות, אבל בזמנו חשבתי, 'מה זה משנה אם יגיע עוד בן אדם אחד להצביע?'. אנחנו כבר מדברים שנים שאנחנו רוצים לראות שינוי בארץ. אבל מצד שני אני לא גרה שם וזה לא המקום שלי", היא מסבירה. "גדלנו עם הרגשה מאוד חזקה שאנשים שבחו"ל אין להם זכות להגיד לנו מה לעשות".

את ההחלטה לשבור את ההימנעות הזאת היא קושרת לא רק למתקפת 7 באוקטובר, אלא גם למה שהיא רואה כהתערערות ממושכת של ערכי היסוד של ישראל. "זו הבגידה ברעיונות ובעקרונות הבסיסיים שלפי דעתי עליהם הוקמה המדינה והיא אמורה להמשיך להתפתח ולגדול. זו לא המדינה שגדלתי בה". לדבריה, הרצון להשפיע על העתיד חזק אצלה עכשיו יותר מההסתייגות שהחזיקה בה במשך עשרות שנים.

גם רפי, שלא הצביע מאז בחירות 1992, מתאר את 7 באוקטובר כנקודת מפנה. בניגוד לתמר, שהמשיכה לבקר בארץ לעיתים קרובות, הוא מגיע לישראל בערך פעם בעשור. הוא מעיד שתמיד עקב אחרי החדשות, אבל במובנים רבים נשאר מרוחק מהחיים הציבוריים בארץ. אחרי המתקפה, הוא אומר, הריחוק הזה כבר לא נראה לו אפשרי.

"זה תמיד שם. זה תמיד משהו שאני עוקב אחריו, אני קורא את החדשות באובססיביות. גם לפני 7 באוקטובר קראתי את החדשות באובססיביות. אספתי גזרי עיתונים כשהיו לי עיתונים", הוא אומר. "אני פשוט הייתי תמיד פחות מעורב, אז 7 באוקטובר כמו קריאת השכמה עבורי, הבנה שקורים דברים שלא נתתי עליהם את הדעת עד עכשיו".

"כולנו היינו בשוק, כולנו אמרנו: 'אה, חמאס יכול לעשות את זה? אז אנחנו כישראלים עכשיו בצרות. אנחנו דפוקים לגמרי אם חמאס יכול לעשות את זה ואנחנו נותנים להם לעשות את זה'. זה מה שחשבתי אז, זה גם מה שאני חושב היום, וזה מה שמביא אותי לישראל להצביע לראשונה אחרי יותר מ-30 שנה. אבל מבחינתי זה מעט מדי, מאוחר מדי".

הוא מדבר על האירועים באזור ילדותו במונחים של בגידה. "בגידה בביטחון של האנשים האלה, שהם המשפחה והחברים שלנו. הבגידה בנגב המערבי הרגישה נורא. והבגידה במחויבות שהייתה צריכה להיות לנו לפעול למען שלום, למען ניסיון להגיע לפתרון בדרכי שלום", הוא אומר. "השילוב של שני הדברים, זה טו מאץ', זה משהו שאני לא יכול להתעלם ממנו. ההצבעה, אחרי כל השנים שלא עשיתי את זה, זה דבר קטן שאני יכול לעשות כדי לעזור".

לקראת הבחירות נערכים שלושת האחים לשוב יחד לישראל. נעמי מגיעה ראשונה, אחריה רפי, ותמר תנחת ב-26 בחודש - יום לפני פתיחת הקלפיות. הם מתכננים להתאחד עם אביהם במושב, לפגוש חברים ותיקים ולשוב אל המקומות המוכרים מילדותם. תמר אפילו האריכה את שהותה כדי להספיק לצפות בהופעה של "הכבש השישה עשר"', שאותו ראתה לראשונה בבית האריזה של מושב מבטחים ב-1977. לצד ההתרגשויות האלה מחכה לשלושתם חוויה משותפת מסוג אחר לגמרי: הליכה של עשר דקות מבית אביהם אל הקלפי בשדה ניצן. "נלך ונעמוד בתור ביחד ונצביע ביחד", אומרת תמר.

"ישראל לא קיימת בלי אזרחיה ותומכיה בחו"ל"

אצל כל אחד מהישראלים האלה, החיים מעבר לים לא הביאו לניתוק מישראל. אצל גיל אדר הקשר נותר כמעט מובן מאליו, עד כדי כך שהטסת בנו להצבעתו הראשונה לא דרשה מבחינתו התלבטות. אצל מיכל בנדל, לעומת זאת, החיים שבנתה בהולנד התערערו אחרי 7 באוקטובר, והיא החלה לשקול מחדש את עתיד משפחתה שם. אצל שלושת האחים סופר, שהשתקעו בארצות הברית לפני עשרות שנים, המלחמה הציפה מחדש את הזיקה למקום שבו גדלו. וגם שי שונפלד, הרחק בחוות הכבשים באוסטרליה, מגלה שהמרחק אינו מאפשר לו להתעלם ממה שמתרחש בארץ.

אבל גם מי שנותרו מחוברים לישראל אינם מייחסים להצבעה את אותה המשמעות. מבחינת אדר, ההשתתפות בבחירות היא חובה אזרחית בסיסית. "לבוא בטענות או להגיד מה לא נכון ומה כן נכון, ולא לנצל את הזכות האלמנטרית הבסיסית שלך כאזרח – זה מה שנקרא 'ייללות סרק'", הוא אומר. בנדל רואה בבחירות הזדמנות להשפיע על התנאים שיאפשרו לה ולמשפחתה לחזור לישראל. אצל שונפלד, שמוכן לוותר על חודשים נוספים של עבודה באוסטרליה כדי להצביע, ההחלטה קשורה גם לאחריות שהוא חש לעתידה של המדינה. ואצל נעמי ורפי סופר, שלא הצביעו עשרות שנים, עצם החזרה לקלפי מסמנת שינוי עמוק ביחסם לאפשרות להשפיע על המתרחש בישראל.

אבל האם מי שבחרו להעביר את חייהם אל מחוץ לישראל, לעיתים לפני עשרות שנים, רשאים לחזור לכמה ימים ולהשפיע על עתידם של מי שנותרו בה? השאלה הזאת אינה זרה למרואיינים עצמם. בנדל מבינה את הביקורת, אבל מזכירה שבתה משרתת בצה"ל ושהוריה עדיין מתגוררים בישראל. גם נעמי סופר, שבמשך שנים נמנעה מהצבעה בדיוק מהסיבה הזאת, מתקשה להתעלם ממנה.

אפילו רפי, שהחליט לחזור לקלפי לראשונה אחרי יותר משלושה עשורים, אינו מרגיש בנוח עם עצם ההתערבות. "באינסטיקט מבחינתי, זה עניין אישי שבו אני לא רוצה להביע דעה, כי אני לא גר בישראל", הוא אומר. "אני לא מרגיש שאני יכול לבוא לשם ולהגיד לאנשים מה לעשות. אבל אני גם מאוד מתקשה עם התגובה הישראלית בעזה, אין דרך אחרת לומר את זה. ההתקפות היו נוראיות. וזה הדבר הקטן שאני יכול לעשות כדי להביע את דעתי בנושא".

תמר, אחותו, משיבה לביקורת בנחרצות. "אני אגיד שאנשים צריכים להבין שישראל לא קיימת בלי אזרחיה ותומכיה בחו"ל, ואזרחיה ותומכיה בחו"ל לא יכולים להתקיים בלי ישראל", היא אומרת. "זו סימביוזה. לישראלים בחו"ל חשוב מה קורה בארץ, והם תומכים. וזה מאוד חשוב, כי מה שאנחנו עושים בארצות הברית ומי שבשלטון בארצות הברית משפיע גם על מי שבארץ. אז להגיד לנו, 'קחו את הדעות שלכם ותישארו בחו"ל', זה לא עובד ככה. יש לנו את מלוא הזכות להגיד מה דעתנו על מה שקורה בארץ, כי זה משפיע עלינו פה, ומה שקורה פה משפיע על מה שקורה בארץ".

ובכל זאת, גם היא מסויגת ואינה סבורה שצריך לאפשר הצבעה גורפת לישראלים המתגוררים בחו"ל - וגם מבינה את החשש שמספרם הגדול של בעלי זכות ההצבעה שמחוץ לישראל יאפשר להם להכריע בבחירות מבלי לחיות עם תוצאותיהן. מבחינתה, עצם הנכונות להגיע פיזית לארץ היא ביטוי למחויבות שמצדיק את ההשתתפות. במילים אחרות, היא אינה מבקשת לבטל את המחיר הכרוך בהצבעה מרחוק. רק שלא יטענו שמי שמוכנים לשלם אותו הותירו בנתב"ג גם את זכויותיהם האזרחיות.

לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv