שלושה שבועות לבחירות: המערכת הפוליטית נכנסת לישורת האחרונה

מערכת הבחירות נכנסת לישורת האחרונה: כשלושה שבועות נותרו עד לבחירות לכנסת ה-26 שיתקיימו ב-27 באוקטובר. נכון להיום (ראשון), 38 מפלגות עדיין רשומות כמתמודדות - אולם כ-13 מהן בלבד עשויות לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת.

שלושה שבועות לבחירות: לוח הזמנים הפוליטי

כחלק מלוח הזמנים של ועדת הבחירות, היום חל היום האחרון למסירת פסקי הדין בענייני הפסילות ואישור הרשימות והמועמדים לוועדה המרכזית. אחרי פסילת יו"ר בל"ד סאמי אבו שחאדה מהתמודדות, ואישורם של חה"כ עופר כסיף, הרשימה המשותפת ורע"ם להתמודד בבחירות, לא צפויות דרמות של ממש.

בעוד כ-9 ימים, ב-13 באוקטובר, יחלו שידורי התעמולה בטלוויזיה וברדיו. אם עד עכשיו לא נתקלתם במספיק קמפיינים ברשתות החברתיות, ברחובות ובכבישים, שידורי התעמולה ייצאו לדרך באופן רשמי ויימשכו כמעט עד ליום הבחירות.

המועד החשוב הבא חל ב-15 באוקטובר, 12 ימים לפני יום הבחירות הרשמי לכנסת ה-26. ב-15 באוקטובר יתקיימו הבחירות לכנסת בנציגויות הישראליות בעולם וב"כלי השיט". בין מי שרשאים להצביע ביום הבחירות בנציגויות בחו"ל, עובדי מדינה, עובדי הסוכנות היהודית וחיילים שנמצאים בחו"ל בשל עבודתם ושירותם. בתום יום הבחירות בנציגויות ישראל בחו"ל, הקלפיות נשלחות לישראל, ורק לאחר יום הבחירות בארץ נספרות המעטפות מחו"ל יחד עם המעטפות הכפולות בארץ.

יום למוחרת, ב-16 באוקטובר, חל המועד האחרון של הרשימות השונות להודיע לוועדת הבחירות על הסכמי העודפים. עד כה הכריזו המפלגות בגוש השינוי על חתימת הסכמי עודפים, בין מפלגת ישר של גדי איזנקוט לדמוקרטים של יאיר גולן, ובין ביחד של נפתלי בנט לישראל ביתנו של אביגדור ליברמן. בנוסף צפויות לחתום על הסכמי עודפים המפלגות הערביות (רע"ם והרשימה המשותפת), המפלגות החרדיות (ש"ס ויהדות התורה), וייתכן שגם הליכוד תחתום עם הציונות הדתית, ועוצמה יהודית עם עמך ישראל.

כאמור, ב-27 באוקטובר, בעוד 23 ימים, יתקיימו הבחירות לכנסת ה-26. כל אזרח ישראלי בן 18 שרשום בפנקס הבוחרים יוכל להצביע בבחירות בישראל. שעות ההצבעה ברוב הקלפיות יהיו בין 7:00 בבוקר ל-22:00 בלילה. בבחירות ניתן להצביע רק בקלפי שאליה האזרח משויך, בתוך הזדהות באמצעות תעודת זהות, דרכון, רישיון נהיגה או תעודת חוגר/קצין.

הלו"ז ב"יום שאחרי": מתי תקום ממשלה?

שמונה ימים לאחר הבחירות, ב-4 בנובמבר, יפורסמו רשמית תוצאות הבחירות. עד אותו היום כנראה כבר נדע את תוצאות הבחירות, אולם ההכרזה הרשמית צפויה ביום זה. בנוסף, ב-18 בנובמבר, 22 ימים לאחר הבחירות, יתקיימו הערעורים על תוצאות הבחירות.

על פי חוק-יסוד: הממשלה, בתוך שבוע מפרסום תוצאות הבחירות לכנסת יטיל נשיא המדינה על אחד מחברי הכנסת שהסכים לכך את תפקיד הרכבת הממשלה. עד הטלת המנדט להרכבת הממשלה על אחד המועמדים, הנשיא יצחק הרצוג יקיים שיחות התייעצות עם נציגי הסיעות השונות.

חה"כ שעליו הטיל נשיא המדינה את התפקיד, יעשה זאת בתוך 28 יום. אם אותו ח"כ לא יצליח להרכיב ממשלה, הנשיא יהיה רשאי להאריך את זמן הרכבת הממשלה אך רק עד 14 יום מעבר ל-28 הימים. אם לא יצליח המועמד להרכיב ממשלה, ניתן יהיה להחזיר את המנדט לנשיא ולאפשר למועמד אחר להרכיב ממשלה.

עם סיום הרכבת הממשלה, חה"כ שעליו הוטלה הרכבת הממשלה מודיע על כך לנשיא המדינה וליו"ר הכנסת, ויו"ר הכנסת קובע ישיבה לצורך כינון הממשלה. חבר הכנסת שהרכיב את הממשלה יעמוד בראשה. לאחר הרכבת הממשלה היא מתייצבת לפני הכנסת, מודיעה על קווי היסוד של מדיניותה, על הרכבה ועל חלוקת התפקידים בין השרים ומבקשת את אמון הכנסת. הממשלה למעשה תקום אחרי שהיא תקבל את אמון הכנסת, ומיד לאחר מכן מתחילים ראש הממשלה והשרים את כהונתם. עד הקמת הממשלה חדשה,​ הממשלה היוצאת ממשיכה במילוי תפקידיה כממשלת מעבר.

פרשני חדשות 12 על הישורת האחרונה

דפנה ליאל

שלושה שבועות נותרו עד לבחירות, ומי שגולל בפיד יוצא עם מסקנה פשוטה. הבחירה היא בין "ממשלה של נתניהו והחרדים" - ל"איזנקוט והערבים". זה בדיוק מה שהפוליטיקאים רוצים, שניקח את הפחדים הקמאיים שלנו לקלפי. אבל, אלה בחירות אחרות.

יש האומרים שאלו "הבחירות הגורליות בתולדות המדינה". ישראל מגיעה אליהן אחרי 7 באוקטובר, אחרי שנים של מלחמה, עם אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים עצומים ועם מחלוקות פנימיות עמוקות. דווקא אם מקבלים את ההנחה שמדובר בבחירות כל כך משמעותיות, צריך להסתכל מעבר. הן לא יכולות להיות רק בחירות נגד קבוצה מסוימת. הן צריכות להיות גם בחירות בעד משהו.

ההרכב הקואליציוני חשוב, הבוחר אמור לדעת מה הקווים האדומים של כל אחד אבל יש דברים חשובים יותר. הרי בממשלה נורמלית, שמתנהלת בצורה טובה, מפלגה קטנה לא אמורה להכתיב את הטון כולו ולסחוט את הממשלה כולה. ראש ממשלה שמוביל את המפלגה הגדולה בממשלה אמור להציב קווים אדומים. זה אומנם פשוט יותר כשאין חרמות מהצד שני ושאפשר להחליף שותפים קואליציוניים, אבל זה המצוי הרצוי. וטוב שקבוצות מיעוט ירגישו חלק מהשלטון, כל עוד זה לא יוביל לסחטנות ולהכתבת המדיניות המרכזית. ויש לי גם ספוילר. פוליטיקה היא גם אומנות האפשרי. ביום שאחרי הבחירות יונחו על השולחן תוצאות האמת, כל אחד ממילא יעשה כל מה שהוא יכול להקים ממשלה, כמעט בכל מחיר.

בשלושת השבועות שנותרו הייתי רוצה לשמוע יותר על ניהול ועל דרך. מי האנשים שמבקשים מאיתנו את המנדט לנהל את המדינה? איזו תפיסת מנהיגות הם מביאים? איך הם מקבלים החלטות? האם הם יודעים לבנות צוות, להציב סדרי עדיפויות ולבצע? מה התוכנית שלהם לביטחון, לכלכלה, לחינוך, לשירות ולנשיאה בנטל, ולשיקום האמון בין חלקי החברה? איך הם נערכים לכל תרחישי הייחוס הביטחוניים. איך מכינים את המדינה לאתגרי הבינה המלאכותית? האם ימנו את הפקידות הציבורית לפי שיקולים עניינים או יזהמו אותה בג'ובים פוליטיים?

בסופו של דבר, קואליציה היא הדרך להקים ממשלה. היא לא תחליף לשאלה מה הממשלה הזאת תעשה. ואם הבחירות האלה אכן יעצבו את פניה של ישראל לשנים קדימה, הבחירה צריכה להיות קודם כול על מנהיגות, דרך ויכולת לנהל ורק אחר כך על החשבונאות של מי יישב ליד מי סביב שולחן הממשלה. דווקא עכשיו הייתי מציעה לבוחר לעצור ולשאול שאלה אחרת: לא רק "ממי אני רוצה למנוע להקים ממשלה", אלא "בידי מי אני מוכן להפקיד את המדינה לארבע השנים הבאות".

ירון אברהם

מאחורי כל בחירה של מפלגה מסתתרת ממשלה. בשיטת הבחירה הישראלית מצביעים למפלגה, לא לראש ממשלה. זה נכון משפטית, זה נכון פורמלית, אבל בבחירות האלה, במידה רבה, מאחורי כל פתק מסתתרת גם בחירה בממשלה.

כשאנחנו מכניסים את הפתק למעטפה, אנחנו לא רק אומרים איזו מפלגה אנחנו רוצים לראות חזקה יותר בכנסת, אנחנו גם משפיעים על השאלה מי יקבל את המנדט להרכיב ממשלה, מי יהיו השותפים שלו, ואיזה גוש יוכל להגיע ל-61, או לקונסטלציה שבה הממשלה מושבעת בכנסת.

ולכן, שלושה שבועות לבחירות, אולי זו השאלה שהבוחר צריך לשאול את עצמו: לא רק איזו מפלגה הכי קרובה אליו, אלא איזו ממשלה ההצבעה שלו עשויה לקדם. אפשר לאהוב מועמד מסוים בתוך מפלגה, להסכים עם חלק גדול מהמצע שלה, ואפילו להזדהות עם המסרים שלה - אבל בסוף צריך להסתכל צעד אחד קדימה. הפתק הוא של מפלגה - התוצאה שלו יכולה להיות ממשלה.

אבל גם כאן דרושה כוכבית. כל החישוב הזה נכון רק כל עוד המועמדים והמפלגות יעמדו ביום שאחרי הבחירות בהתחייבויות שהם נותנים היום, קרי, עם מי ישבו, עם מי לא, ועל מה לא יתפשרו. הניסיון הפוליטי בישראל כבר לימד אותנו שלא תמיד מה שנאמר בדרך לקלפיות הוא גם מה שקורה אחרי שהן ננעלות.

אמנון אברמוביץ'

תרשו לי, בבקשה, להסתייג מההגדרה "הבחירות הגורליות בתולדות המדינה". מה, הקודמות לא היו גורליות? לא הן הביאו אותנו למצב שבו הנוכחיות הן גורליות? ארבע השנים האחרונות הן מסכת מצמררת של שכול וכישלון. אני מתקשה למצוא דוגמה למדינה, שלאחר אסון כמו 7 באוקטובר, ממשלתה הייתה נבחרת שוב. מהלך כזה מוחק את ההבדל בין שכר לעונש, וזה בלי קשר לעובדה שמפלגת השלטון הנוכחית מושלת במצטבר כ-40 שנה, מרבית שנות קיום המדינה. שראש הממשלה, ראש מפלגתה, נמצא בתפקידו כ-19 שנים.

כשאתם הולכים להצביע תחשבו לרגע, בקטנה, גם על הבידוד הבין-לאומי. אנחנו על סף איבוד ארה"ב, המשענת האסטרטגית היחידה שלנו. על התפוררות המערכות האזרחיות, הפנימיות. על השחיתות. על מימון המשתמטים. על משילות בוורטיגו ופשיעה ממריאה. על יוקר המחיה.

קלישאה נכונה קובעת, שאנשים גרועים נבחרים בידי אנשים טובים שלא הלכו להצביע. לכן חייבים להצביע, בלי אנינות ובלי תפנוקים. הבחירה היא בין שתי מנות עיקריות, לא בין קינוחים, בין דזרטים. מי שמבסוט מהמצב הקיים - שיהיה בריא. שימשיך להצביע כפי שהצביע, הוא יקבל עוד מאותו הדבר ועוד יותר. גם הוא כמובן צריך להצביע למפלגות יציבות.

יכול אזרח להגדיר את עצמו, ימין, מרכז או שמאל - הבחירות הפעם נערכות מחוץ למשבצות הללו. מי שמבין את ההכרח הקיומי בשינוי ותיקון, צריך לבחור במפלגות שתצטרפנה לממשלת שינוי, כמובן לכאלה שחוצות בוודאות את אחוז החסימה.

מוחמד מג'אדלה

לכל הדעות, הקול הערבי בבחירות הקרובות עשוי להיות מכריע. בין שבהצבעה למפלגות ערביות ובין שלמפלגות יהודיות, ככל ששיעור ההצבעה בקרב הציבור הערבי יעלה, גוש נתניהו יתרחק מ־61 מנדטים. יש שיאמרו שגם גוש השינוי יתרחק מהן, אם לא מביאים בחשבון את נכונותן של חלק ממפלגות הגוש להקים ממשלה בשותפות עם אחת המפלגות הערביות, או לחלופין להקים ממשלת מיעוט בתמיכתן מבחוץ.

הנושא מספר אחת שמביא את הערבים לקלפי בבחירות הוא האלימות והפשיעה הגואה בחברה הערבית, ששברה שיאים חסרי תקדים בתקופת כהונתו של איתמר בן גביר כשר לביטחון לאומי. אותו שר מזוהה גם עם מדיניות הריסת הבתים בחברה הערבית, ושתי הסוגיות הללו מדרבנות מאוד את הציבור הערבי לצאת ולהצביע.

בצד החיובי, רע"ם והרשימה המשותפת משתמשות דווקא במסרים של תקווה. "רק מנסור יחליף את הממשלה הזאת", כך בחרה רע"ם להשיק את הקמפיין שלה, עם שלטי חוצות ענקיים ברחבי היישובים הערביים. גם במשותפת הגיבו בסיסמה משלהם: "בידיים שלנו אפשר לשנות אותה", ברמיזה לממשלה ולמציאות של האזרחים הערבים בישראל. אך למרות המאבק הקשה בין שתי הרשימות הערביות, יש גם קהל, גם אם לא גדול, שמתכוון להצביע בבחירות הקרובות למפלגות ציוניות, ובראשן "הדמוקרטים".

נכון להיום, ברוב הסקרים הפנימיים שנערכים בחברה הערבית ניתן לזהות עלייה בשיעור ההצבעה ביחס לבחירות האחרונות. ככל שהקמפיין של בן גביר נגד חברי הכנסת הערבים יתגבר, וככל שהמפלגות הערביות ימשיכו להצהיר שיעשו הכול למען החלפת ממשלת נתניהו, כך גם שיעור ההצבעה עשוי להמשיך ולעלות.