"החלק החסר" עוסק במלודרמה בלי להפוך לאחת

גבר צרפתי נוהג במונית בטוקיו. כבר בסצנה הראשונה אנחנו מבינים שהוא לגמרי חלק מהנוף, דובר יפנית ואפילו מספק הכוונות לנהג שהסתבך בעיר. ומהר מאוד אנחנו מבינים גם שזאת לא רק העבודה שלו, אלא גם דרך להשלים את מה שהפך למשימת חייו: לפני תשע שנים הוא נפרד מאשתו המקומית, ויחד איתה איבד כל קשר לבתו, לילי. מאז הוא מחפש אותה, ודווקא כשהוא כבר מחליט לוותר ולחזור הביתה, נערה שנראית לו קצת מוכרת נכנסת למונית שלו.

"החלק החסר", סרטו של גיום סנה, מטפל בפיסת מציאות שאכן קיימת ביפן: זו מדינה שלא אוהבת את הרעיון של משמורת משותפת, ומעניקה להורה שהילד בחזקתו שליטה כמעט מוחלטת בחייו. כתוצאה מהמדיניות הזו, אנשים - בדגש על זרים - מוצאים את עצמם במצבו של גיבור הסרט, ג'יי: ניכור הורי בחסות המדינה. בהתאמה, גם "החלק החסר" לא מסתפק במקרה הפרטי של ג'יי (רומן דוריס) אלא מפגיש אותו עם אישה בשם ג'סיקה (ג'ודית שמלה), אם צרפתייה שבנה נלקח ממנה בידי אביו היפני, ובין השניים מתפתחת ידידות על רקע שותפות גורל.

סנה אומנם עוסק כאן בחומרים של מלודרמה, אבל הוא לא עושה מהם מלודרמה. אם לסכם את הסגנון של "החלק החסר" בשם תואר אחד, נדמה לי שאין מדויק יותר מ"מאופק". בראש שלי צרובה ביקורת שקראתי לפני שני נצחים על "תייר מזדמן" של לורנס קסדן מ-1988, שבה המבקר - בחיי שאני לא זוכר מי - שיבח את קסדן על כך ש"שום דבר לא מתפוצץ"; גם אצל סנה כלום לא מתפוצץ, אבל אני לא כותב את זה בהכרח בשבחו. "החלק החסר" הוא סרט שאין בו שום דבר מתלהם, שיותר מצלם תמונת מצב מורכבת של אדם מאשר מספר סיפור, אלא שכל האיפוק הרגשי והעלילתי הזה הופך אותו במובנים רבים לנכה רגשית.

במיטבו, ובהחלט יש לו רגעים טובים, הסרט מתעכב על הניסיון הכמעט חסר סיכוי של הגיבור ליצור קשר רגשי מחודש עם ילדה שראתה אותו בפעם האחרונה כשהייתה בת 3. כאן הנסיבות והסיבות משניות לעניין עצמו, ואלה הרגעים הספורים שבהם "החלק החסר" מצליח לגעת. אבל בין העיסוק במציאות היפנית למערכת היחסים עם ג'סיקה - שלא נותנת לסרט כלום מלבד פיזור עלילתי - חוויית הצפייה שלי הייתה כל הזמן מרוחקת, על גבול האדישה.

לפני שנה יצא בישראל "רגשות להשכרה", שהוא ממש סרט-אח ל"החלק החסר": גם בו הגיבור (ברנדן פרייזר) הוא אמריקאי שהשתקע ביפן, וגם בו הלב העלילתי נוגע ביחסים של הגבר הזר עם ילדה מקומית, שהוא מתחזה לאביה הנעדר. אם זה לא מספיק דומה, אז גם ההשראה ל"רגשות להשכרה" באה ממציאות קיימת ביפן: חברות שמעסיקות שחקנים שתפקידם להיכנס לנעליהם של אנשים אמיתיים כדי להקל על התמודדות עם מוות ונטישה. אני מזכיר כאן את הסרט ההוא לא רק בגלל הדמיון הרב בין שתי היצירות, אלא גם בגלל המקום שבו הן לגמרי שונות: "רגשות להשכרה" הוא סרט שמעז לרגש, סרט שדברים כן מתפוצצים בו, סרט שיש בו לצד רגישות גדולה גם לא מעט הוליוודיות (הבמאית, מיטסויו מיאזאקי המכונה היקארי, היא יפנית-אמריקאית). ותכלס, זה בדיוק מה שחסר לסרט-אח המאופק שלו.

את "החלק החסר" אפשר לראות. הוא לא סרט רע, מגיע לו קרדיט על אנושיות ועל אווירה, אבל הוא פשוט בלתי זכיר. מנגד, אם אתם אשכרה רוצים לעבור חוויה רגשית עם האבהות המסוימת של גבר אמריקאי ביפן, אז "רגשות להשכרה" זמין בדיסני+.