"פולחן הדמים" מצליח במשימה הכי חשובה שלו

מבקרי קולנוע, כמו שאפשר לראות בדירוג של Rotten Tomatoes כאן למעלה, עפים על "פולחן הדמים". הצופים, כמו שמעיד הציון ב-IMDb, פחות מתחברים. וזה בהחלט הולם את סרט האימה האוסטרלי הזה, שבבסיסו יש רעיון נהדר והרבה חשיבה מקורית, אבל חוויית הצפייה בו נופלת משמעותית ברמתה מהניתוח שהוא מזמין. מעולה בתיאוריה, אפשר לקרוא לזה.

נאים (ג'ו בירד) הוא נער מתבגר שלאחר מות אביו עובר עם אמו לעיירה במדינת ויקטוריה. זאת סביבה אוונגליסטית אדוקה, ואחרי שמתפתח סיפור אהבה בין נאים לנער מקומי בשם ריאן (סטייסי קלוזן), אנחנו מגלים שהקהילה הזאת תומכת בטיפולי המרה. כאן זה נעשה גם מחריד וגם מעניין, כי הטיפולים האלה הם למעשה פרקטיקה דתית של גירוש שדים - והם גם עובדים, סוג של. כלומר, ההומואים והלסביות אומנם לא עוברים "המרה", אבל הם כן מגלים שהתשוקה שלהם הפכה לאיום על חייהם. ממש ככה: כוח מיסטי שנראה בדיוק כמו האדם שהם נמשכים אליו - כוח ששאר העולם אינו רואה, ונגלה רק לעיניהם - עושה הכל כדי להרוג אותם.

אז בעברית זה "פולחן הדמים" ובמקור Leviticus, כלומר ספר ויקרא. זה שמתייחס פעמיים למשכב זכר, פעם אחת במילים "תועבה הוא" ובפעם השנייה בציווי "מות יומתו". הבמאי אדריאן צ'יארלה, בעצמו הומו שגדל בתוך קהילות דתיות אוסטרליות עם אפס סובלנות למה שהן תופסות כתועבה, משתמש בטרמינולוגיה דתית ובסמלים דתיים כדי לעשות משהו שאני לא זוכר שראיתי בסרט: מצד אחד, הוא מציג אספקט שחור משחור של האמונה הנוצרית. מצד שני, הוא לא פוטר את האמונה הזאת כבולשיט; להפך, הוא מראה לנו שיש בה עוצמה אשכרה תנ"כית. לראיה, היא אולי לא מצליחה לגרש שדים, אבל היא בהחלט יודעת איך לזמן אותם.

סרט שבו טיפול ההמרה הוא גרעין האימה זה רעיון חכם, רעיון חזק. "פולחן הדמים" גם יוצר מטאפורה מעניינת סביב טיפול המרה, שאכן עושה דמוניזציה של התשוקה עצמה. אבל זה קולנוע, והשאלה היא לא רק על איזה רעיון חשבת אלא גם מה עשית איתו, וכאן צ'יארלה מאכזב פעמיים: כתסריטאי הוא לא הולך לשום מקום מעניין (או הולך בכלל; זה כאילו שהסרט נשאר תקוע סביב נקודת המוצא שלו), וכבמאי הוא לא מצליח להפחיד, שזאת תמיד בעיה בסרט אימה.

בירד עושה תפקיד מוצלח. מיה וסיקובסקה, שמגלמת את אמו, מצליחה לשכנע כמי שלא רואה את בנה דרך הווילון הכפול של האובדן והפנטיות. יותר מכל, לזכותו של "פולחן הדמים" ייאמר שהוא מצליח במשימה הכי חשובה שלו: חשיפת הזוועה של טיפולי ההמרה. במובן הזה הוא דרמה מוצלחת, ופשוט סרט אימה די בינוני.

אם כבר מדברים, אז ראוי לציין שאוסטרליה הפכה בשני העשורים האחרונים ליצרנית אימה מרתקת: ב-2009 זה היה The Loved Ones המטורלל, ב-2014 יצירת המופת "באבאדוק", בשנה שעברה "להחזיר אותה" המלחיץ, ובין לבין גם שני סרטי "עמק הזאבים", "רליק" יקיר המבקרים והלהיט "נגעת נרצחת". זאת מסורת מקומית שתמיד יודעת לתת קונטרה לקלישאות הז'אנר ההוליוודיות, ומהבחינה הזאת, "פולחן הדמים" הוא חבר של כבוד בה.