"הסתברות לאהבה" לא עובד בכלל. גם לא לרגע

"הסתברות לאהבה" מנסה להיות כמה וכמה דברים שלא רואים מספיק בקולנוע שלנו. סיפור אנושי קטן, נגיש ואוניברסלי במידה, נטול כל קונטקסט פוליטי או עדתי; קומדיה שחורה מאופקת, בלי רגעי צחק-בקול-רם וגם בלי שחור-משחור; על הדרך גם סרט שוד, או לפחות סוג של; ויצירה שנמנעת במובהק מקלישאות הקולנוע הישראלי (לסוגיו, מסרט הכיבוש ועד לסרט הבורקס). אבל ידוע לאן מובילה הדרך רצופת הכוונות הטובות, וסרטו של עמיחי גרינברג ("העדות") סובל מפער ביצוע גדול כל כך שהוא פשוט לא עובד - בכלל. גם לא לרגע. לא לסצנה.

התפקיד הראשי מחזיר למסך הגדול את יהורם גאון אחרי כמעט עשור נטול סרטים (האחרון שלו היה "מבצע ביצה" מ-2017). הוא מגלם את ראובן, סטטיסטיקאי ומומחה להערכת סיכונים שמתאלמן עוד לפני שהסרט מתחיל. ומותה של אשתו - דווקא בבריכה הציבורית שבה שחתה עשרות שנים - מכה בו לא רק במובן המובן, אלא גם כי הסתלקותה בטרם עת לא מסתדרת עם עולמו המחושב, המתמטי.

לתוך האבל של ראובן נוחתת נכדתו עדן (משי קלינשטיין), שסבתה השאירה לה לטענתה סכום ירושה משמעותי; ראובן עוד מתלבט אם וכמה לתת לה כשהכסף, כולו במזומן, נעלם באותה בריכה שבה נפטרה אשתו. והוא אומנם מכיר את המקום ואת האנשים ששוחים בו באופן קבוע, אבל לא מספיק כדי לסמן חשודים בגניבה. אז עכשיו הסבא והנכדה, שמעולם לא היו קרובים במיוחד, משתפים פעולה בחקירה שמזכירה פרק של "רק רוצחים בבניין". פרק ארוך וכושל.

לטעמי תקציר העלילה מבהיר ש"הסתברות לאהבה" הוא לא סיפור נטול פוטנציאל. להפך: עם מידה של עדינות בבימוי ובתסריט הייתה מתרוממת כאן יצירה קטנה, נבונה ומחויכת על אובדן ועל הדברים המשונים שהוא עושה לנפש. אלא שהסרט שם לעצמו רגליים עם סדרה של בחירות סגנוניות שהן ההפך הגמור מעדינות. זה בולט כבר בסצנת הפתיחה, עם קריינות מציקה של עדן שמפרשנת עבור הצופה את דמותו של ראובן במונחים הכי פשטניים שיש ("המוות המתקרב הכה בו", אומרת עדן רגע אחרי שראובן מחשב את סיכוייו למות, כאילו שהסרט לא סומך על מה שהצופה רואה ממילא). לכך מצטרפות גרפיקה ואינפוגרפיקה שמציירות על המסך שלל נתונים סטטיסטיים על הדמויות וההתרחשויות; זה כאילו חמוד, אבל האמת היא שזה גם משומש ומיושן, ואמת אחרת היא שמרוב קריינות ועזרים גרפיים לא רואים את הסרט. רק את הניסיון לעורר אותו קצבית, להקליל אותו, להחמיד אותו.

הבעיה הסגנונית מחמירה כשהסרט נכנס להילוך "מי עשה את זה": עם קטעי מסך מפוצל ו(שוב) אינפוגרפיקה וקריינות שמתארות את הנפשות הפועלות בבריכה, "הסתברות לאהבה" מזנב בו זמנית בסרטי "אושן" ובגאי ריצ'י. גם זה כאילו חמוד - קצת כסף מזומן נעלם בבריכה של פנסיונרים, בואו נעשה את זה סטייל מותחן פשע - אבל האמת היא שזה יושב על הסרט כנזם באף חזיר, כי כל הקישוטים הצעקניים האלה לא מותירים שום מקום לניואנסים. ובסופו של דבר זה בדיוק מה שחסר ליצירה הזו, שצובעת במשיכות מכחול גסות ציור שמתחנן להיות בכלל רישום. בחוויית הצפייה זאת לא מעשייה על אובדן, על זקנה או על אדם שפתאום נשאר חצי, אלא קומדיית פשע גריאטרית - וזה כמובן לגיטימי בפני עצמו, אלא שכקומדיה היא לא מצחיקה, וכסרט פשע אין לצופה שום סיבה אמיתית להתעניין בשאלה מי לקח את כספי הירושה, כי שום דבר לא תלוי בזה מלבד "פרויקט האומנות" של עדן שאנחנו ממילא לא יודעים עליו כלום.

אני לא יודע אם הסגנון של "הסתברות לאהבה" היה חלק מהוויז'ן של גרינברג או ניסיון להעיר את הסרט בחדר העריכה. כך או כך, כל מה שהופך אותו לצעקני - בדגש על הקריינות, הגרפיקה וקטעי המסך המפוצל - הן החלטות שמתקבלות בחדר העריכה, ושם אפשר היה גם לקבל אחרות. כאלו שהולמות יותר תסריט שמתקשה מאוד להצחיק, למשל, או שמכירות בכך שהקצב הטבעי של הסיפור הזה הולם את הקהל הטבעי של גאון, לא של קלינשטיין. לגבי דברים אחרים, כמו העובדה שדמותה של עדן נותרת לגמרי לא מפוענחת או חוסר היכולת של גלריית דמויות המשנה ליצור איזשהו עניין, קשה לדעת אם הם כשל בכתיבה או בתהליך העריכה.

גאון הוא שחקן נהדר עם תזמון קומי על-טבעי, והוא יוצא בסדר גמור מהכישלון הזה - למרות כל האמור לעיל, ולמרות שלמראית עין אין קשר בין האדם הרגשני שהוא מגלם לדמות הרובוטית שמתארת קריינות הפתיחה. לקלינשטיין אין כמעט עם מה לעבוד, ועדיין יוצאים ממנה ניצוצות שעושים חשק לראות אותה בסרט שייקח הלאה את מה שקיבלנו ממנה כאן (קומדיה רומנטית? אני קונה כרטיס). קשה למצוא עוד הרבה דברים טובים לומר על הסרט הזה, שבין היתר מבזבז הופעות אורח בעלות פוטנציאל בתפקידי השוחים/חשודים (מיכל ינאי, חלי גולדנברג, ז'יל בן דוד ואחרים). וחבל, חבל מאוד, כי הייתי מאוד רוצה לראות את הסרט ש"הסתברות לאהבה" ניסה להיות.