"התגלית" מזכיר שגם סטיבן ספילברג יכול לאכזב
ל"התגלית" יש במאי שאין מה להרחיב לגביו והמון פוטנציאל, אבל הוא לא מצליח לקיים את ההבטחה שלו: להיות מותחן מרתק עם נוכחות מכובדת של חוצנים, קצת קונספירציה והרבה מתח, אקשן ורגש. ספילברג על ניוטרל
"מלחמת העולמות" היה סרט החייזרים המובהק האחרון שסטיבן ספילברג ביים, וזה נתון מעניין במיוחד כשמדברים על אחת הפרסונות שעיצבו את הקולנוע המד"בי-חוצני של המאה ה-20. אומנם מדובר ברשימה קצרה, אבל בכל פעם מחדש כיף לגלות שמדובר בסוכריות קולנועיות נדירות ויצירות מלאות ברעיונות נפלאים, שתורגמו לספקטקלים קולנועיים מרגשים. עכשיו, בגיל 79, ספילברג עושה עושה פניית פרסה, חוזר לבייסיק ומביים את "התגלית" (Disclosure Day), מותחן הקונספירציה החדש שלו בנושא "אנחנו לא לבד ביקום". רק לאחרונה פרסם הממשל האמריקאי שלל קבצים, מסמכים וסרטונים בנוגע לעב"מים וקיומם. צירוף מקרים? כנראה שכן. אבל קונספירציות זה כיף, לא?
בעלילת "התגלית", שמתרחש על רקע משבר גיאופוליטי חריף, קולמן דומינגו מגלם את הוגו - טיפוס נחמד למדי ולא לגמרי פתור, שמסייע לדניאל קלנר (ג'וש אוקונור), מומחה סייבר מבריק שמחזיק במידע מסווג המוכיח את קיומם של חייזרים. בשלב מסוים הוא חובר למרגרט פיירצ'יילד (אמילי בלאנט), חזאית עם חלומות להפוך למגישת חדשות, שמתעוררות אצלה יכולות טלפתיות והבנה ודיבור בשפות זרות. אחריהם רודף נואה סקנלון (קולין פירת'), מעסיקו לשעבר של דניאל ובעיקרון עוד נבל בחליפה שחורה, שמטרתו לעצור את הפצת המידע המסווג מתוך מחשבה שעולם מעורער גם ככה לא צריך להתערער עוד יותר.
"ספילברג לא יכול לאכזב" היא מסוג האמירות שעשרה מתוך עשרה סינפילים יגידו לעצמם בכל פעם מחדש. אבל מתברר שהאמת, בדיוק כמו ב"התגלית", דווקא קצת כואבת: זה אולי לא סרט גרוע בהכרח, אבל הוא גם לא עומד בציפיות שהשם הגרנדיוזי מאחוריו מביא איתו לכל רשימת קרדיטים. כדי להבין מה לא עובד כאן, כדאי להפריד בין האספקטים הטכניים המצוינים של הסרט לרעיונות שהוא מנסה לפתח - ובעיקר הביצוע שלהם בפועל.
ספילברג תמיד ידע לנצל כל משאב טכני בארגז הכלים שלו, וב"התגלית" הסינמטוגרפיה היא המשאב העיקרי. המבע הקולנועי הזה מנוצל במלואו, עם שוטים שרק השד יודע איך הקריצו אותם: וואן-שוטים לפנים, מצלמה שנעה בתוך מכונית נוסעת(!), ותוספת של צילום אווירי מרשים. את השוטים מלווה המוזיקה הנפלאה של ג'ון וויליאמס, הבסטי של ספילברג והמלחין שלו למשימות מיוחדות. זו מוזיקה עם ווייב נוסטלגי, שהולכת יד ביד עם הרפרורים של ספילברג לעצמו - במה שנראה לפעמים כאקט מטריד של אוננות. והתוספת שתופסת היא בלאנט, שנותנת כאן את אחת מתצוגות המשחק הטובות בקריירה שלה. היד המביימת מורגשת, ובלאנט עושה מעברים חדים בין מצבים, מלרלרת בשלל שפות, ותכלס סוחבת על גבה כמעט את כל הסרט. חבל שעל האפקטים אי אפשר לומר את אותם הדברים.
אבל "התגלית" מתגלה כסרט מבאס, ורחוק מהספקטקלים המד"ביים-חייזריים שספילברג יודע לייצר. הסרט, שמתיימר להיות מותחן קונספירציה, מפספס את הדבר העיקרי שהוא אמור לעשות: למתוח. האלמנטים המותחניים כאן עובדים בחלקם, בעיקר בחציו הראשון של הסרט, כשהתעלומה עדיין לוטה בערפל. אבל ככל שהסרט מתקדם (ומתארך משום מה) והתמונה הגדולה נחשפת, הוא הולך לכיוונים צפויים יותר, עד לסיום שהוא פשוט תשובה מושלמת לשאלה: "היי סירי, מהו אנטיקליימקס?"
גם העיצוב החזותי של החייזרים נראה כמו שטנץ גנרי: ראש אליפטי, סנטר מחודד, עיניים גדולות ופה קטן. סביר להניח שההחלטה האומנותית במקרה הזה קשורה לחזרה לאותם סיפורים ישנים על חייזרים שעליהם ספילברג גדל, סטייל תקרית רוזוול. אבל השערות בצד - מה עם קצת יצירתיות? בטח בסרט שממילא מרגיש לא מספיק מקורי. יש כאן רעיונות יפים על הנייר שלא מגיעים למיצוי, פלוס התייחסות לזווית הדתית, למשל, אבל העניין הזה נזרק לאוויר באגביות מעצבנת, והסרט לא באמת נוקט עמדה בנושא. וזה תקף כמעט לכל רעיון, בנוסף לנבל חצי קלאץ' שלא באמת מרגיש מאיים, שגם הפעולות שבהן הוא נוקט מרגישות תלושות.
ל"התגלית" יש במאי שאין מה להרחיב לגביו והמון פוטנציאל, אבל הוא לא מצליח לקיים את ההבטחה שלו: להיות מותחן מרתק עם נוכחות מכובדת של חוצנים, קצת קונספירציה והרבה מתח, אקשן ורגש. כי הוא לא מתמסר עד הסוף לאף אחד מהז'אנרים שאליהם הוא משתייך, וגם שואל שאלות מהותיות, קיומיות או קונקרטיות על החרדות המודרניות והאמפתיה שהלכה לאיבוד בעקבותיהן - אבל לא נותן תשובות מספקות. בקיצור, הבטיחו מותחן בטעם של פעם והתוצאה הסופית היא ספילברג על ניוטרל.