מה שדאנה איבגי עושה ב"חיים ללא כיסוי" הוא משחק טהור

אם "חיים ללא כיסוי" היה נעשה בהוליווד, כל העיר הייתה מדברת עכשיו על זה שהאוסקר בכיס של דאנה איבגי והאתרים היו מלאים בכותרות בסגנון "איבגי בלתי ניתנת לזיהוי בתפקיד שיביא לה זהב". ובצדק, כי מה שאיבגי עושה בסרטו החדש של תום שובל הוא משחק טהור. מפתה לומר שהיא נטמעת בדמותה של לבנה, חסרת בית לוקה בנפשה שמתרוצצת בדרום תל אביב, אבל היטמעות מרמזת על היעלמות של שחקן, ומה שקורה כאן הוא ההפך הגמור: איבגי זורחת כשחקנית, ועוד בתוך הדמות הכי מטונפת שהיא תגלם אי פעם. אם להשוות את זה למשהו, אז בדעתי זה העלה את ההופעה של סטיב קארל ב"פוקס-קצ'ר". דמיון בין הסרטים האלה אין, אבל גם הוא וגם היא השתמשו באיפור כבד - וספציפית בתותב-אף - כדי לעבור מטמורפוזה ולתת הופעה של פעם בקריירה.

"חיים ללא כיסוי" מלווה את לבנה כשהיא מחפשת באובססיביות, וממניעים שנראים בתחילה לא לגמרי ברורים, איזה טיפוס בשם עזרא. זה מביא אותה בין השאר לבית שבו הוא מתגורר, שם היא מלחיצה שכנה (פירה קנטור, "אהבה קולומביאנית") שאיכשהו מתגברת על הרתיעה מהזרה עם הפה המלוכלך והגוף המצחין ויוצרת איתה סוג של קשר-לרגע; דבר דומה קורה עם האישה הצעירה שלבנה מגלה בדירה של עזרא. בלי להיכנס לפרטים, התפקיד הקטן הזה של אליס זאנו ("האחיין שלי בנץ") הוא לבדו סיבה טובה לצפות בסרטו של שובל, שבימוי השחקנים שלו הוא פשוט כוח טבע. מפגש משמעותי שלישי של לבנה הוא עם צייר קלסתרונים משטרתי שאותו מגלם מנשה נוי, גם הוא בהופעה בווייב שאני לא זוכר ממנו.

קשה לדבר על "חיים ללא כיסוי" במונחים של התחלה-אמצע-סוף, ולא מפני שהסרט אינו קוהרנטי, אלא כי הוא יותר חקר-דמות מאשר סיפור לינארי. הסרט הזה הוא כל-כולו לבנה, ובהקשר הזה צריך להניע את הזרקור מהעבודה של שובל עם הקאסט אל העבודה שלו עם העושים במלאכה מאחורי הקלעים - מפני שלא פחות משהוא תצוגת משחק פנומנלית, הסרט הזה הוא עבודת בימוי עוצרת נשימה. היה לי מורה לתיאוריה של הקולנוע שאהב לדבר על קשר בין צורה ותוכן, וזה מה ששבה אותי יותר מכל בקולנוע של "חיים ללא כיסוי": העובדה שכל אספקט בסרט מהדהד את המתרחש בנפשה של הגיבורה. הצילום (מידן ארמה) תזזיתי בדיוק כמוה, העריכה (ז'ואל אלכסיס) נעה בין אוברדרייב לניוטרל בדיוק כמוה, הפסקול (איציק כהן עיצב, בן פרוסט הלחין) נע בין רוך לקושי בדיוק כמוה. קונצ'רטו לאישה וכלי עבודה של במאי, מולחן ומעובד לכדי שלמות.

אני קורא עכשיו את הפסקה האחרונה וחש צורך לחזור על נקודה מהותית: זה סרט קוהרנטי לגמרי, מתקשר לגמרי, מרגש לגמרי. הוא לא "מתרחש בתוך ראשה" של הגיבורה; הוא מתעל את הראש הזה לתוך סגנון שהולם את התוכן, ועושה את זה במבע קולנועי עז, מדויק ומבריק. אם ראיתם את הטריילר (המצוין בפני עצמו), אני מניח שנוצרה בכם ציפייה לסרט אינטנסיבי אז פאק, מותח לפרקים, מצחיק לאחרים - וכל ההבטחות ממומשות לגמרי ב-105 דקות המסך המהודקות האלה. ואגב, הן לא הראשונות של איבגי בתפקיד לבנה: הדמות הזו נולדה בסרט קצר של שובל, "הכל כישוף" מ-2018. גם השחקנית וגם הבמאי סיפרו לאחרונה בריאיונות שהיא לא עזבה אותם מאז, כך שבדיעבד הפך הסרט קצר לקדימון של "חיים ללא כיסוי".

הזכרתי את העושים במלאכה, ונדמה ששובל בחר אותם בפינצטה - את המצלמה של ארמה, שכאילו עשה חזרה גנרלית לסגנון ההיפר-ריאליסטי ב"אנשים שהם לא אני" המקסים של הדס בן ארויה; את הקאטים של אלכסיס, שהפליאה לתפור לשובל עצמו את סרט הביכורים שלו, "הנוער" המצוין. בגיל 44, אחרי שהדוקו שלו "מכתב לדויד" הזכיר לכולנו את הכישרון ואת הרגישות שלו, שובל מגיע ל"חיים ללא כיסוי" עם ביטחון עצמי של מאסטר. חלק מהבחירות שלו הן כמעט שערורייתיות - חכו לסצנה שבו המצלמה כמעט נבלעת בתוך הפה הלעולם-לא-שותק של לבנה - ולא רק כי הן כל כך חריגות, אלא גם ובעיקר כי הן כל כך אפקטיביות. ואם לחזור לשחקנית שהטקסט הזה התחיל בה, אז כנראה אין פלא ששובל ואיבגי הצליחו להלחים גיבורה שהיא גם מלחיצה וגם מצחיקה, גם מרושעת וגם מלאת חמלה, גם בלתי מפוענחת וגם לגמרי מובנת. הבלתי אפשרי הוא האפשרי ב"חיים ללא כיסוי".

בין רגעי העירום החלקי לקטעי האלימות הגרפית, בין העשייה המאוד לא-קונבנציונלית לשאלות הפתוחות שמותיר סוף המפגש עם דמותו של נוי - כנראה הרגע החלש היחיד בתסריט של שובל - אני גורע מ"חיים ללא כיסוי" חצי כוכב שמורכב מפירורים של "לא לכל אחד", "סצנה מעט תלושה", כאלה. אבל הטור-דה-פורס של שובל ואיבגי הוא אחד מהסרטים המיוחדים, החזקים והטובים שנעשו כאן אי פעם. *זה* קולנוע, אינעל רבאק.