הכישרון, הסמים והגאולה: הריקוד האחרון של ישי לוי | אחד ביום

לפני שבוע חתמה לווייתו של ישי לוי חיים סוערים של 63 שנים. באותו יום גם התנקזה כל המורכבות של ישי לוי - זמר שהיו לו כל הנסיבות להצליח ובמקביל כל הנסיבות להיכשל. הסיפור של לוי הוא לא רק סיפור על להיטים כמו "רקדי", "תלתלים שחורים" או "ריקוד רומנטי". זה סיפור על היכולת לסלוח, להתנצל ולהתחיל מחדש. זהו סיפורו של דור שלם שיצר מוזיקה שנחשבה פעם לשוליים והיום היא המיינסטרים. זהו סיפור על מחיר ההצלחה, ובעיקר על הדרך המייסרת לגאולה. הפעם ב"אחד ביום" אירחנו את עומר בן רובי מכאן גימל

הפח שהפך לכלי נגינה

כדי להבין מהיכן למד ישי לוי לשיר, צריך לחזור אחורה, אל ראש העין של שנות ה-60 וה-70. לוי נולד וגדל בבית דתי, שמרני ומסורתי מאוד. אביו היה סופר סת"ם, והילד ישי מצא עצמו נמשך פחות לבית הספר ויותר לַ"מוֹרִי". שם, בבית הכנסת התימני, גילה את היסודות של מה שיהפוך אותו למבצע מופתי. שם למד את הגישה לטקסט, למילה, לניקודה ולהגייתה הצלולה. שם הבין איך לטעון משמעות בכל הברה, יכולת שבעתיד תהפוך אותו למושא להערצה גם בקרב מוזיקאים מהצד השני של המתרס התרבותי.

בתוך הקהילה התימנית, שבה מאז חורבן בית המקדש נהוג שלא לנגן בכלי נגינה כחלק ממנהגי האבלות, הקול האנושי הוא הכלי היחיד. התימנים מצאו פתרונות יצירתיים - תיפוף על פחים כדי לתת מקצב, ושירה שהייתה חייבת להיות יוצאת דופן כי לא היה דבר שיחפה עליה. לוי גדל לתוך המסורת הזו, ובהמשך שילב בה את ההשפעות של אהרון עמרם, דקלון ורמי דנוך. אבל לוי היה ילד מרדן. הוא לא רצה להסתפק בחזנות. הוא רצה לשיר לפני קהל, והתחיל לברוח לשכנים שאהבו לשמוע אותו מסלסל יותר מהוריו, שחששו מהמסלול שהילד בוחר לעצמו.

מחוסר התאמה - למזומנים, כבוד ונשים

בגיל 13 כבר היה לוי מחוץ לבית, מחפש את דרכו. באותן שנים נער מראש העין לא היה יכול לחלום על גלי צה"ל או על הלהקות הצבאיות. הוא פעל בעולם תרבות מקביל. פריצת הדרך הגיעה כשפגש ישי הצעיר את בן מוש, המעבד והמנהל המוזיקלי המיתולוגי. לוי רצה לשיר בחיבור המיוחד שלו - עיבודים תימניים לשירים של אלכסנדר פן וביאליק. בן מוש זיהה את הכישרון העצום, וב-1984 הוציאו השניים קסטה, קסטה שהפכה למיתולוגית. היא הורכבה בעיקר מגרסאות כיסוי ללהיטים של התקופה, ונמכרה במאות אלפי עותקים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב - שהייתה אז "תחנת הרדיו" האלטרנטיבית החזקה במזרח התיכון.

לוי הפך למטאור. הילד שאך לפני רגע נפסל משירות צבאי בשל חוסר התאמה, מצא עצמו עם מזומנים בכיסים, בחורות מסביב וכבוד שחלקו לו במועדונים. אבל המעבר החד הזה היה קשה מדי לו. באותן שנים היה לוי ביישן, חסר ביטחון ומפוחד מהמעמד החדש. המסלול מהשולחן אל הבמה, דרך המוני האנשים שרצו לגעת בו, הפחיד אותו. כדי להקהות את הפחד, כדי "להלחים" את עצמו, התחיל להשתמש בסמים.

הפחד מהבמה והבריחה אל הסם

ב-1996, בריאיון בערוץ 1, אמר לוי את האמת שרבים אחרים ניסו להסתיר: "הייתי מקליט בשביל לקבל כסף ומתגלגל עם זה בשביל להשתמש בסם, בדיוק כדי לממן אותו". זו הייתה התמכרות קשה שפגעה בכל חלקה טובה. ב-1985 נולד בנו, שיר, אך לוי היה שקוע עמוק כל כך בתוך הסמים עד שהתינוק הועבר לסבא ולסבתא בראש העין. במשך שנים חשב שיר שהם הוריו, ושישי הוא רק אחיו הבוגר.

בתוך המועדונים הקטנים של דרום תל אביב התיידד לוי עם זוהר ארגוב, שאף הוא נאבק אז בהתמכרות קשה. החברות הזו הסתיימה בטרגדיה בשנת 1987. ארגוב, לוי ובת זוגו איריס בילו יחד, ובשלב מסוים נשארו ארגוב ואיריס לבדם. איריס הגישה תלונה נגד ארגוב בטענה שניסה לאנוס אותה. ארגוב נעצר, ובזמן שהייתו במעצר שם קץ לחייו. האירוע הזה הטיל צל כבד על חייו של לוי למשך שנים רבות.

מאה דולר להקלטה, אלף למנה

למרות התקופות האפלות המשיך לוי ליצור. ב-1989 יצא הלהיט "רִקדי". במובנים רבים היה השיר גדול מהמבַצע שלו. לוי היה מגיע לאולפן, מקבל אלף דולר כדי לממן את המנה הבאה, ונעלם. הוא לא הגיע להופעות, איחר לחתונות, ובן מוש נאלץ לפטרו בדמעות. "היית לי כבן", אמר לו, "אבל אני כבר לא יכול לקבוע בשמך שום דבר". לוי הידרדר לעבירות רכוש, פרץ לבית שכנתו כדי לממן את הסמים והגיע למשקל של 40 קילוגרמים בלבד. היו גם רגעי אלימות כלפי איריס, ניסיון הצתה של ביתם המשותף וכניסות ויציאות ממוסדות גמילה ומהכלא.

אבל לאורך כל השנים הללו, איריס נשארה שם. כשלוי היה בכלא, היא ארגנה למענו את מופע הקאמבק. "אני שר לך, איריס", אמר בתחילת מופעו. היא והחברים רצו לתת לו סיבה לחיות ביום שאחרי השחרור. המופע נפתח בשיר "בשבילי את השער לגן עדן", המבוסס על יצירה של שופן. זה היה רגע של חסד ושל התחלה חדשה.

הקאמבק שאיש לא צפה

לוי מעולם לא פחד למתוח את גבולות הז'אנר. הוא הופיע בעצרת השלום ב-1995, ביצע גרסאות כיסוי לשלמה ארצי ולריטה, והצהיר שהזמר האהוב עליו הוא אריק איינשטיין. בשנת 2008, והוא כבר בן יותר מ-40, הגיע "ריקוד רומנטי". זה היה שיר מוזר בנוף הישראלי - פופ, בוסה נובה בניחוח קובני. לוי צולם בקליפ לבוש חליפת פסים וכובע, נראה כזמר מועדונים ותיק מהוואנה.

השיר הגיע לישיבות הפלייליסט של גלגלצ, מעוז המיינסטרים הישראלי, ושם קרה המהפך. עורכים מוזיקליים צעירים שלא הכירו את "תלתלים שחורים" נִשבו בקולו של לוי. השיר הפך ללהיט ענק, החיה את הקריירה שלו והביא לו קהל צעיר שלא ידע על עברו.

אחריו הגיע "אישה נאמנה", בלדת רוק שיצר עבורו זאב נחמה. לוי כבר לא היה רק זמר של קסטות; הוא הפך לאומן מוערך, חוצה מגזרים וגילים. למרות ההצלחה המחודשת, הוא נשאר לגור בדרום תל אביב, חי חיים סולידיים, נשוי לאיריס ואב לארבעה. הוא סבל ממחלת ריאות קשה לאחר שנים של עישון וסמים, אך המשיך להופיע. עד שכוחותיו בגדו בו.

"היום לא השתמשתי, מחר אני מתפלל"

ישי לוי לא פחד להסתכל במציאות בעיניים. הוא מעולם לא אמר "אני נקי", אלא תמיד הקפיד לומר: "היום לא השתמשתי. מחר, אני מתפלל שלא אשתמש". הוא היה גלוי לגבי הטעויות שלו, לגבי האלימות והפגיעה באנשים הקרובים לו ביותר. "אולי אתם צודקים אם אתם לא סולחים לי", נהג לומר, "אבל אני רוצה להמשיך לשיר".

לוי נפטר מחובק ואהוב בידי משפחתו והקהל הרחב. הוא הצליח לעשות את הבלתי ייאמן - לשרוד קריירה של 40 שנה למרות כל הנסיבות, ולהפוך מאדם שבור ומוכה-התמכרות לסמל של יושרה אומנותית, של גאולה. כפי שאמרה איריס מעל קברו, הוא חרת חותם עצום בתרבות הישראלית. הריקוד הרומנטי האחרון שלו אולי הסתיים, אבל השירה שלו תמשיך להדהד כאן עוד שנים רבות.