יש לא מעט תלונות על "שמיים וארץ". והן לא באמת משנות

אביב (תום אבני) ומאיה (הילה סעדה) מגלים שהבן היחיד שלהם, רועי (שרון ברק), תלמיד ביסודי ועד כה ספורטאי מצטיין, חולה וזקוק לתרומת מוח עצם. כשהשניים יוצאים לחיפוש אחר תורם מתאים, צצים גילויים על נסיבות לידתו - ועל דברים מסוימים שאביב כנראה יודע, אבל מסתיר ממאיה. השאלות רק מתחדדות כשהשניים מאתרים משפחה חרדית שעשויה להציל את המצב מבחינתם: יצחק (פיני טבגר), דבורה (כרמל נצר) ובן הזקונים שלהם, בן גילו של רועי, שמגלם דניאל ניזרי. זה בגדול "שמיים וארץ", או לפחות מה שאפשר לספר עליו בלי לחטוא בספוילרים מהגיהינום.

כמבקר קולנוע יש לי לא מעט תלונות על הסרט הזה. למשל על התסריט, שכתבו במשותף ארז תדמור (סרטי "בחורים טובים") ורינת לוי טנג'י (ביומיום בתו של רמי לוי ומנהלת מלון בוטיק בתל אביב): בדיאלוגים אין טיפת סאבטקסט, הכל פשוט נאמר במעין פרשנות-יתר לדברים שהצופה יכול בהרבה מקרים להבין לבד. עדיין בתסריט, וכבעיה-אחות של הנ"ל, לא ברור למה בישורת האחרונה של הסרט "מתגלים" דברים שכבר התקבלו עליהם די והותר רמזים מבעוד מועד. ובקפיצה למחלקת הבימוי, רובי דואניאס - מי שמוכר יותר כשחקן ("הקומדי סטור") וכתסריטאי ("סברי מרנן") - עובד עם המצלמה כמו בסדרות הטלוויזיה של פעם, כאילו תפקידה העיקרי ואפילו היחיד הוא לתעד את האנשים המדברים. אין רגע אחד בסרט שבו המצלמה, או הסאונד, או העריכה, מגלים לנו משהו או מוסיפים איזו שכבה לדיאלוגים, שהם האמצעי הממש בלעדי כאן לקידום העלילה. ואחרי שהוצאתי את כל זה מהסיסטם, אגיד גם שזה לא באמת משנה. כי כצופה, השורה התחתונה שלי היא ש"שמיים וארץ" פשוט עובד.

יש לנו כאן עסק עם מלודרמת מתח, וככזו היא נמדדת רק בשני דברים: עוצמות הרגש והיכולת להחזיק אותנו על קצה המושב. בפרמטר הראשון מרוויח "שמיים וארץ" מהופעות נוגעות ללב של אבני ושל הילדים-שחקנים; בפרמטר השני, אני יכול להעיד שבעיקר נורא רציתי לדעת איך הכל ייגמר. כבר אמרתי שלקראת הסוף נחשפים דברים שבעצם כבר ידענו, אבל דווקא הכשל המסוים הזה בכתיבה מעצים את תחושת הגילוי כשצצות האמיתות שלא אפשר היה לנחש.

אני לא יודע אם זה בכלל שווה את הגילוי הנאות, אבל לפני עידן גיאולוגי עבדתי עם דואניאס, וכבר אז היה מאוד ברור שיש לו עניין אמיתי בכל טווח העשייה הטלוויזיוני והקולנועי. אם להתרשם על סמך "שמיים וארץ" בלבד - בקרוב ייצא גם "סרט כחול לבן" בבימויו, שעוד לא ראיתי - הרי שהאיש הוא במאי נטול יומרות, לטוב ולרע. לטוב כי ניכר שהוא חושב על האופן שבו הצופה פוגש את הסרט ולא על השוט המדהים שעלה לו בראש, ולרע כי השפה הקולנועית של "שמיים וארץ" היא למתחילים. זאת לא עילגות קולנועית בשום אופן, אבל זאת בהחלט פשטות, וברגעים הכי פחות טובים שלה - ראו למשל את הסצנה שבה עולמה של מאיה מתהפך עליה - היא מתדרדרת לפשטנות.

מצד שלישי, והנה הגענו גם לשורה התחתונה, בקולנוע הישראלי יש די והותר יוצרים עם יומרות גדולות יותר ושפה קולנועית משוכללת יותר, אבל מעט מאוד הבנה של חוויית הצפייה. של אחריות, אם אפשר לקרוא לזה ככה, כלפי הצופה. "שמיים וארץ" הוא סרט שנעשה בבירור למען הקהל, שבא לרגש ולמתוח, וכאמור גם מצליח בזה לפחות באופן חלקי. בעיניי זאת בשורה טובה יותר לקולנוע הישראלי ולצופה הישראלי מעוד סרט משוכלל שלא זוכר שמול המסך יש קהל.