"בידיים של דנטה": גל גדות בתפקיד נועז - וגם מדאיג

אם מצמצמים אותה למינימום, עלילת "בידיים של דנטה" הולכת בערך ככה: כתב היד המקורי של "הקומדיה האלוהית" מאת דנטה אליגיירי - עותק אחד ויחיד שאף אחד לא ידע ששרד - מתגלה בשנות ה-2000, יותר ממחצית המילניום לאחר שנכתבה יצירת המופת על המסע מהגיהנום אל גן העדן. העניין מגיע לאוזניו של בוס מאפיה בשם ג'ו בלאק (ג'ון מלקוביץ'), והוא שוכר את הסופר ניק טושס (אוסקר אייזק), מומחה לדנטה ברמת האובססיה, כדי שיאמת את האותנטיות של כתב היד. המשימה שולחת את טושס מניו יורק לאירופה, מסע שבמהלכו הוא מתאהב בג'ולייטה (גל גדות), איטלקייה שהופכת לדמות מרכזית במרוץ הזה שבו מעורבים לצד מאפיונרים ואנשי ספר גם זייפני אומנות והוותיקן בכבודו ובעצמו.

אולי זה רק אני, אבל לדעתי זה נשמע כמו תקציר של סרט לא רע בכלל. אולי קצת פרוע, אולי קצת מצחיק, בטח לא משעמם. אבל זה בהחלט לא רק אני - רבאק, תסתכלו על הציונים כאן למעלה - שחושב שבפועל, "בידיים של דנטה" הוא סרט איום ונורא. גבב של רעיונות, דמויות ותת-עלילות שלא מספק שום מוטיבציה לפענח אותו, כי זה אפילו לא מקרה של "כישלון מעניין". זה מקרה של כישלון מאוד לא מעניין.

"בידיים של דנטה" מבוסס על רומן באותו שם מאת ניק טושס (כן, הוא העניק לגיבור שלו את שמו), ומי שהביא אותו למסך הוא הבמאי ג'וליאן שנאבל היהודי-אמריקאי שלפני כמעט 20 שנה פשוט הרג אותי עם "הפרפר ופעמון הצלילה", אחד מהסרטים היותר מיוחדים שנוצרו בעשור הראשון של המאה. ושנאבל, אייזק וגדות הם רק חלק מהשמות הגדולים שמעורבים בפרויקט הזה: בתפקידי משנה מופיעים בין השאר אל פצ'ינו, ג'ייסון מומואה ג'רארד באטלר - ומרטין סקורסזה, שחתום גם כמפיק בפועל. והשאלה, כמובן, היא איך מכל כך הרבה יצא כל כך מעט. איך מגרעין סיפורי לא רע, מקור שהוא רומן מוערך וקאסט חלומי יצא סרט שכלום ושום דבר בו לא עובד.

אחת התשובות היא ההתעקשות של שנאבל לשמר את שני צירי הזמן שמופיעים בספר, זה שמתרחש בימינו וזה שהולך אחורה לימיו של אליגיירי. החלקים שמתרחשים במאה ה-14 אינם תורמים לסרט כלום מלבד אורך, מה גם ששנאבל עושה כאן את הקונץ המעייף של תפקידים כפולים: אייזק מגלם גם את אליגיירי, וגדות מגלמת גם את אשתו, ג'מה דונאטי. למה? עוד שאלה טובה שהסרט לא מייצר שום חשק לחפש לה תשובה. וממילא זה רק סימפטום של הבעיות האמיתיות: כתיבה מבולגנת לגמרי והחלטות בימוי שנראות שרירותיות, על סף הדווקאיות (באלוהים, מה זה המבטא הזה של מלקוביץ'?).

גדות, ראוי לומר, נכנסת כאן לטריטוריה חדשה. קולנוע אומנותי במקום הוליוודי, תפקיד עם היבטים ארוטיים במקום עוד הופעה לכל המשפחה. יש לה כאן סצנות מיניות עם אייזק, וגם רגע של מחווה ל"הולדת ונוס", ציור המופת של בוטיצ'לי, שבו היא עולה מן הים כששיערה וידה האחת מכסים את איבריה המוצנעים. מעניין לראות את גדות בתצורה הזאת, אבל די מדאיג לראות אותה בסרט הזה, שמעלה חשד סביר להיווצרותה של קללת גדות: אחרי הפיאסקו של "שלגיה" והכלומיות של "לב של אבן", כשלא ברור מה יעלה בגורלו של "קליאופטרה" המתוכנן בכיכובה, "בידיים של דנטה" נראה כמו חלק ממגמה של בחירת פרויקטים כושלת מצדה ו/או מצד המעורבים בניהול הקריירה שלה. אני אוהב את גדות, יש לה כריזמה והומור שאפילו בקשקוש הנוכחי מצליחים לזרוח, אבל היא חייבת לחזור לעשות סרטים נורמליים.

"בידיים של דנטה" היה מרוויח מהידוק משמעותי בחדר העריכה, שרצפתו היא המקום הראוי לכל קו העלילה מהמאה ה-14. בכלל, יש כאן עלילות שלמות ודמויות שלמות - כולל זו הביזארית של סקורסזה, שמגלם את המורה הרוחני של אליגיירי אבל נראה כמו הרב קנייבסקי - שהיה עדיף פשוט להשיל. הדבר הזה נמשך לא פחות מ-153 דקות; זה נתון שבטח משמח את המפיצה נטפליקס, שאוהבת דברים ארוכים כי ההצלחה שלה נמדדת על פי זמן הצפייה שלנו, אבל במונחים של חוויית צפייה זו גם יצירה סתומה ומתסכלת וגם התשה רבתי. איזה בזבוז של (כל כך הרבה) זמן.