חמישה כוכבים: "ערך סנטימנטלי" הוא מועמד לסרט העשור

"ערך סנטימנטלי" מתחיל בחיבור שכתבה ילדה על הבית שלה. אנחנו שומעים כל מיני תהיות שיש לה בקשר אליו - האם הבית שמח כשהוא מלא באנשים? האם הוא מרגיש כאב? האם הוא זוכר דברים? - אבל הסרט לא מספק בשלב הזה תשובות, אלא מדלג קדימה ומפגיש אותנו עם מי שכתבה את החיבור כשהיא כבר בגירה, שחקנית תיאטרון שסובלת מהתקפי חרדה ושעכשיו מאבדת את אמא שלה. כשזה קורה היא גם כאילו זוכה מחדש באבא שלה, במאי קולנוע נערץ שלא באמת היה חלק מההתבגרות שלה ושל אחותה, אלא שהחזרה שלו לחייהן היא לא בדיוק משהו שהן ייחלו לו. ועכשיו הצופה מוזמן לשאול את עצמו את השאלות שעלו באותו חיבור, כי הנה הבית - לאו דווקא המקום הפיזי, אבל המהות שלו - נאלץ להתמודד עם אובדן צפוי ועם פיוס לא רצוי. האם זה יהיה שמח? האם זה יכאב?

לאחר מות האם מקבלת הגיבורה, נורה (רנטה ריינסב), הצעה מאביה, גוסטב (סטלאן סקארסגארד): הוא כתב תסריט אישי שאמור להחיות את הקריירה התקועה שלו, והוא מעוניין שבתו תגלם בסרט את אמו המנוחה. כשנורה מבהירה שאין לה שום עניין לשחק את סבתא של עצמה במה שהיא תופסת כאקט נצלני מצד גוסטב, הוא מגייס לתפקיד כוכבת אמריקאית בשם רייצ'ל (אל פנינג). כשהשניים מתחילים בתהליך העבודה, רייצ'ל הופכת לחלק מהמרקם המשפחתי. אלא שהיא עושה רושם מאוד שטחי, מאוד אמריקאי, בדיוק כמו שהאחות אגנס (אינגה איבסדוטר לילאס) עושה רושם של אמא בורגנית משועממת ומשעממת שמביטה מהצד בכל המתרחש. אלא שהנוכחות של שתיהן תשתנה מאוד כשנבין על מה באמת הסרט-שבתוך-הסרט, וכתוצאה מזה, גם על מה באמת הסרט.

זה לוקח זמן. הבמאי יואכים טרייר הראה כבר ב"האדם הגרוע בעולם" שהוא יודע איך להסתער על פרויקט של חקר דמות, וכאן הוא עושה את זה לא רק עם הגיבורה - ושוב עם ריינסב הנהדרת, שהסרט ההוא זיכה אותה בפרס השחקנית בפסטיבל קאן, והפעם היא אפילו מרגשת יותר - אלא עם הגלריה כולה. וזה לא רק מהלך של פענוח, אלא גם של שינוי. הבמאי המזדקן מסיים את הסרט כדמות אחרת לגמרי מזו שהצטיירה בהתחלה, התפקיד כפוי הטובה של פנינג מקבל רגע פשוט מקסים של תיקון, נורה עוברת תהליך אחד מול עצמה ותהליך מקביל מול אבא שלה, ואגנס - לה נותן טרייר מונולוג שהוא הלב של הסרט הנפלא הזה, רגע של חסד קולנועי ואנושי שגרם לי לבכות בזמן אמת ולחשוב עליו בהרבה מאוד זמנים אחר כך.

"ערך סנטימנטלי" יוצא בישראל חודשים ארוכים אחרי הזכייה המוצדקת שלו באוסקר הסרט הזר, ואחרי שנשדדה ממנו זכייה בפרס הסרט (כן, הוא היה מועמד גם לפסלון הגדול). ייאמר מיד, אני מת על "קרב רודף קרב", אבל מה שעשה כאן טרייר הוא מבחינתי אחד המועמדים המובילים לתואר סרט העשור ויצירת מופת במלוא מובן הביטוי.

על פניו, כל הדברים שמבעבעים בסרט הזה על אש קטנה נעים בין המשומש ליומרני. מצד אחד האב הנעדר עם האגו הנפוח והשריטה של הבת מהאין-נוכחות שלו, לא בדיוק חומרים חסרי תקדים לדרמה משפחתית; מצד שני יש כאן יצירה בתוך יצירה ש"ערך סנטימנטלי" רוצה שנבין מאיפה היא באה, ולא רק היא אלא במובנים רבים האומנות כולה, וזאת וואחד יומרה. אבל כל זה נכון רק בתיאוריה; בתכלס אין בסרט הזה אפילו רגע אחד נדוש, וגם לא שנייה אחת מופלצת. זה פשוט סיפור על בית. לא המקום, אלא המהות.

טרייר בן 52, נשוי ואב ל-2. סבו היה במאי, אבא שלו היה איש סאונד בתעשיית הקולנוע, והוא אמר בראיונות ש"ערך סנטימנטלי" הוא עבורו סרט אישי מאוד - הגם שלא אוטוביוגרפי. נדמה לי שזה ניכר ביצירה הזאת, שיש בה מידה שווה של ביקורת וחמלה כלפי כל הדמויות, ושנשארת לאורך כל הדרך נאמנה לרעיון הבית. זה כאילו שטרייר אומר, אני אקח את מה שראיתי בבית הפרטי שלי, אבל במקום לעסוק בו אנסה להגיד משהו על הבית של כולנו. וזה משהו יפה ועצוב, כואב ומנחם.

חכו למונולוג של אגנס. חכו שהיא תגיד לאחותה את כל הדברים החכמים והקשים. אין הרבה יצירות שמצליחות לגעת ככה בדינמיקה משפחתית, כי אין הרבה יוצרים שעוסקים בה בלי לקחת צדדים. בסרט של טרייר אין טובים ורעים, קורבנות ואשמים, אלא רק כמה אנשים פגומים שהיו להם המזל והנאחס לחלוק חיים עם אנשים פגומים אחרים.

אני בן גילו של טרייר, בעצמי אב לבת, וגם בן של אומן ושל אמא שהסתלקה לא מזמן. יכול להיות ש"ערך סנטימנטלי" הכה בי חזק יותר מכפי שהוא יכה ב - נניח - רווקה בת 23, כי ככה זה תמיד עם יצירות שאתה מרגיש שקצת נכתבו עליך. אבל אל תדאגו, שקללתי את האפשרות הזאת בביקורת על הסרט. לראיה, נתתי לו רק חמישה כוכבים.