"12 שעות באוקטובר" הוא עונש ששורף בעיניים

באופן טבעי, צפוי ומתבקש אומנותית, אירועי 7 באוקטובר הביאו ועוד יביאו גל עצום של יצירות בכל מדיום אפשרי. וכמו בכל גל יצירתי שמגיע אחרי אסונות כבדים - לאומיים ובינלאומיים כאחד - גם כאן אף יצירה לעולם לא תהיה שווה לאחרת, הן ברמת העשייה והן ברמת ההגשה ותיאורי הזוועות. אבל המכנה המשותף לכולן הוא ברור ומובן: להנכיח ולהנציח את האירועים, ולחשוף את מעשי הזוועות לעולם כולו, שכבר מזמן הפך אדיש, דפדף הלאה ונעץ את 7 באוקטובר כאירוע זניח בלוח השנה.

בין שלל יצירות כמו "על כלבים ואנשים" או "אור ראשון", השתחל הבמאי הישראלי-אמריקאי דני איי (אביכזר) ויצר את התרומה שלו: הסרט "12 שעות באוקטובר", שעלה להשכרה ביתית בחודש שעבר מעבר לים. בדומה לסרטו הקודם (והנוראי), "המהנדס", גם הפעם ליהק איי קאסט מורחב של שחקנים ישראלים פלוס בינלאומית אחת, כוכבת הטיקטוק מונטנה טאקר.

בהיעדר סיפור, עלילת "12 שעות באוקטובר" מתרחשת במהלך השבת של ה-7 באוקטובר 2023, ומתארת את מעשי הטבח והזוועות שנעשו בקיבוצים ובמסיבת הנובה, דרך נקודת מבטן של דמויות שונות. מארינה מקסימיליאן היא קיבוצניקית שנלכדת עם שני ילדיה בממ"ד; יעקב זדה-דניאל הוא קיבוצניק שיוצא למסע חילוץ של צעיר בנובה; דורון בן-דוד ועדי הימלבלוי הם זוג חוגגים בנובה שמגלים שהם בהיריון; והרצל טובי מגלם מפקד כוח נוח'בה באופן הכי מגוחך שיש.

אחרי ניסיונות רבים נמצא כי אין ביקום הזה שום דבר טוב שאפשר לומר על "12 שעות באוקטובר", גם לא כזה שישמור על כבודו של דני איי כבמאי, ובעיקר על כבודם הרמוס של הקורבנות. זה פשוט סרט מביך ונלעג, שמשום מה המפיק יואב גרוס החליט לקשור אליו את שמו. אגב, הדבר הזה לא עונה בכלל על ההגדרה של "סרט עלילתי": העלילה לא קיימת, סיפור מינימלי הוא רק המלצה והדמויות שטוחות יותר מדף A4, דווקא בסרט שאמור לייצר אמפתיה בטונות. יש כאן בעצם שחזור נטול ברק והשראה של טרגדיה, שמוטחת ישר לתוך הפרצוף כאילו מדובר באירועים מדומיינים.

בשלב הזה חובה לתת דיסקליימר קטן: אין בכלל צל של ספק שכוונתו של איי הייתה טהורה ומטרתו הייתה לכבד את זכרם של הנרצחים. ויותר מזה, לעמת את העולם עם מה שקרה כאן בבחינת "לעולם לא עוד". אבל נראה שככל שהבמאי קרס תחת רגשות ותסכול עז מהאסון הזה, כך גם קרס הסרט שלו. כי אף אחד לא צריך לראות גופות זרוקות בחורשה כדי להבין שנרצחו שם אנשים; אף אחד לא צריך לראות בחורה נאנסת כדי להבין את מעשי הזוועות ואף אחד לא צריך לראות מחבל מכה עם פטיש באיבר המוצנע של אישה מתה. דני איי נכנס לעניין בפול רגש ואימפולסיביות, וירה בצרורות את כל הזוועות שהוא חשב עליהן - בלי טיפת רגישות, חמלה, תקווה, אור. נאדה.

אחרי הדיסקליימר, הגיע תורם של השחקנים, שמביכים את עצמם, עם טקסטים עלובים שמחייבים דרישה מקוסטה קונדילופולוס להחזיר את תעודת התסריטאי שלו. כי במקום לייצר משהו רגשי, עמוק ובעל משמעות - קונדילופולוס ואיי מייצרים בזה אחר זה מצבים וולגריים וגרוטסקים עד כדי גיחוך. ומה לעזאזל חשב לעצמו הרצל טובי כשאמר "כן" אחרי שהסוכן שלו הציע לחתום על החוזה? מה היה מפתה כל כך בתפקיד של מפקד נוח'בה שמלרלר טקסטים דביליים, מלאי פאתוס וריקים מתוכן, בביצוע מגוחך שהוא קריקטורה של מחבל?

למרות שהוא מוגדר ב-IMDb כסרט, "12 שעות באוקטובר" הוא הכל חוץ מזה. זו פרודיה על טרגדיה ושחזור אירועים לקוי, בהפקה רזה מאוד, עם כתיבה בגובה הדשא וביצוע מחפיר. אבל בעיקר, זה מקרה מצער של דרך לגיהינום שרצופה כוונות טובות. וכאן הן היו טובות מדי, נגועות בזעם ודחף שורשי מקולקל, והולידו רצף אקראי של תמונות צרובות על פילם. הבעיה התחילה כבר ב-2024, כשמישהו בהנהלת אולפני ליונסגייט חשב שהסרט הזה יהיה ראוי להפצה. ובכן, זו לא הנצחה: זו סתם פורנוגרפיית טרגדיה מהסוג הרדוד ביותר, ועונש קשוח שישרוף בעיניים למי שיצפה בה.