"נאנדאורי" הוא סרט טוב, וגם סרט מחרמן

יש משהו נורא מתסכל ב"נאנדאורי", סרטה הראשון באורך מלא של הבמאית אתי ציקו שזכה בחמישה פרסי אופיר, בהם פרסי הבימוי והשחקנית. מצד אחד, עלילת-העל שלו - עורכת דין מגיעה מישראל לגיאורגיה בעקבות בנה הנטוש של לקוחה - פשוט לא עובדת. יש מעט מדי סיבות להיסחף עם הסיפור הזה, והסגנון המדוד של ציקו גורם לעניין כולו לזחול ולפרקים גם לשעמם. מצד שני, הרבה דברים נהדרים צצים לאורכו של הסרט - החל בהופעה של נטע ריסקין בתפקיד הראשי, עבור בעבודת המצלמה של שי גולדמן, וכלה באחת מסצינות הסקס היותר מיוחדות שראיתי השנה, שראיתי בקולנוע הישראלי בכלל. והאמת היא שאפילו משהו עלילתי ב"נאנדאורי" כן עובד בסופו של דבר, משהו שנבנה על הדרך ממש מילולית. כאמור, מתסכל. כי אתה צופה בסרט רצוף בעיות, וכל הזמן מבצבץ ממנו הסרט המצוין שהוא היה יכול להיות.

אז ריסקין ("שטיסל") היא עורכת דין. קוראים לה מרינה, והיא מגיעה מישראל לכפר שכוח-אל במולדתה, לבושה במעיל פרווה ארגמני שצועק "לא מכאן" - דימוי אחד, ובהחלט לא היחיד, שבו דווקא בתוך הווייב המאופק של ציקו צץ משהו מאוד לא מעודן. על כל פנים, מרינה מגיעה לבית שבו גרים באצ'ה בן ה-11, הסבא הדמנטי שלו והדוד שלו, דטו (רולנד אוקרופירידזה הגיאורגי). את באצ'ה מקווה מרינה לקחת איתה לארץ; הוא בנה של אותה לקוחה מישראל שנטשה אותו כשהיה תינוק, ועכשיו רוצה אותו בחזרה. אבל עורכת הדין לא חושפת את התוכנית הזאת, אלא רק מציעה לדטו תשלום כדי שייסע איתה לטביליסי כדי להוציא שם לילד תעודת לידה. כשהשניים יוצאים לדרך מתייצב "נאנדאורי" כסרט המסע של שניהם, וכאן גם צצה הבעיה הגדולה שלו.

ממש מעצם הגדרתה, עורכת דין *מייצגת*. באופן פחות מילולי אבל לא פחות מובהק, גם אישה ישראלית-ארגמנית בסביבה גיאורגית-אפרורית מייצגת: היא תמונת אילוסטרציה של חירות אישית ומגדרית בתוך סביבה שמרנית ופטריארכלית. דטו מצדו אינו אביו של הילד, אז גם הוא רק מייצג - הן את המשפחה השמרנית, והן את הגבריות הגיאורגית המיושנת והסקסיסטית שממנה מרינה עצמה מספרת שנמלטה. וכבודו של כל הנ"ל במקומו מונח, אבל כל הייצוג הזה יוצר ריחוק מסיפורם של הילד ושל אימו, ולגמרי מעקר רגשית את סיפור המסגרת של "נאנדאורי". לכן בסצינה מסוימת שבה מרינה דומעת בשיחה עם באצ'ה, ללמדנו שהוא נכנס לה ללב ושעבורה זה לא רק ביקור מולדת טעון ושליחות מקצועית, זה נראה לי תלוש לחלוטין מכל מה שחוויתי עם הסרט עד לאותו רגע. וכשהסרט מסביר את שמו-שלו כקטע משיר, ומתברר שהתרגום של "נאנדאורי" הוא "את שאוהב לבי", הרגשתי כאילו ציקו מנסה בכוח לטעון רגשית סרט שבו הסוללה הספציפית הזו פשוט ריקה.

אבל מרינה ודטו לא רק מייצגים דברים. לפעמים הסרט שוכח למה הם יצאו לדרך או מאיזה עולם בא כל אחד מהם, והם פשוט גבר מחוספס ואישה נחושה שמוצאים את עצמם ביחד. כשהם רק הדבר הזה - רק הגיאורגי והישראלית והמתח המיני הבלתי נמנע - "נאנדאורי" הוא סרט טוב, וגם סרט מחרמן. אני לא זוכר אם אי פעם השתמשתי בסופרלטיב הזה בביקורת קולנוע, אז אולי מוטב שאבהיר: אני מתכוון לזה במלוא המובן החיובי של המילה. מיניות היא לאו דווקא חוזקה בקולנוע הישראלי, וציקו מבחינתי מיישרת כאן קו עם הדס בן-ארויה ("אנשים שהם לא אני") בשפיץ של הבמאיות המקומיות שיודעות בדיוק איך ומה לעשות עם זה.

נטע ריסקין, שלמדה גיאורגית במיוחד לצורך התפקיד, עושה כאן עבודה מצוינת אפילו בסצינות שבהן היצירה סביבה מקרטעת. גם אוקרופירידזה מרשים, ועם השניים האלה בונה ציקו יחסים שלגמרי שווים סרט. חבל רק שהם עטופים בסרט השני ההוא, סרט פסטיבלים קלאסי שבו מרוב ניואנסים אין דופק. שני הקצוות האלה, סקס-אפיל מבורך ו"אומנותיות" יומרנית, לא באים בדרך כלל בכרטיס אחד; אני מקווה שסרטה הבא של ציקו כבר יכוון לקהל באולם ולא לשופטים בפסטיבל, מפני שמאוד ברור ששתי הדרכים פתוחות בפניה, אבל רק באחת מהן אני כבר מצפה ללכת איתה שוב.