"דרך בית הקברות" לא תאפשר לכם לקחת את הטלפון ליד

שרה טאקר היא אישה עם חיים פחות או יותר שגרתיים. היא נשואה, גרה באוקספורד ועובדת ברסטורציה של עבודות אומנות במוזיאון, שאליו היא מגיעה מדי יום על האופניים שלה. ערב אחד, בזמן שהיא צריכה לארח ולבדר בביתה לקוח פוטנציאלי עשיר ובלתי נסבל של בעלה - פיצוץ ענק בבית של אחד משכניה מרעיד את הבית, ועומד לשנות את חייה.

זאת נקודת הפתיחה של "דרך בית הקברות" (Down Cemetery Road), סדרת הדרמה החדש של אפל TV שבונה על ההצלחה של "סוסים איטיים" שבאה לפניה. המשותף להן הוא ששתיהן מבוססות על סדרות ספרים של הסופר הבריטי מיק הרון, שאוהב לשזור מתח ומסתורין עם הומור, כמיטב המסורת הבריטית. את שרה מגלמת רות ווילסון ("הרומן"), ולצדה מככבת אמה תומפסון, שנכנסת לנעלי החוקרת הפרטית זואי בוהם - הגיבורה של כל ארבעת הספרים שיצאו בסדרה. ווילסון כבר הוכיחה לא פעם שהיא מעולה בגילום נשים מתפרקות אך חזרות, ותומפסון מצדה הוכיחה לא פעם שהיא פשוט טובה בהכל, ונכנסת בטבעיות לתפקיד החוקרת הקשוחה והשנונה.

הפיצוץ בבית השכנים מנפץ לא רק את זכוכית הסלון של שרה, אלא את כל מה שהיא חשבה. כשהיא מנסה לאתר את הילדה ששרדה את הפיצוץ ואיבדה בו את אמה, היא נופלת מהר מאוד לתוך מחילה של קונספירציות ממשלתיות וסודות שיש אנשים שיעשו הכל, אבל באמת הכל, כדי לטייח אותם.

"דרך בית הקברות" היא יותר מהכל טלוויזיה אפקטיבית מאוד. היא מותחת במיוחד בפרקיה הראשונים, כל עוד התעלומה הראשית עוד לא נחשפת, ולאחר מכן ממשיכה בכמה מרדפי חתולים ועכברים שקשה מאוד לדעת איך הם יסתיימו. לשתי הכוכבות הראשיות מצטרפים שורה של שחקנים מצוינים שמפיחים חיים ורגש בכל אחת ואחת מהדמויות, בין אם מדובר ברוצח שכיר חסר חמלה או איש ממשלה נטול כל יכולות או כישורים שמוצא את עצמו מנהל את הפיאסקו.

למרות שמדובר בסדרת אקשן מלאה במרדפים, אקדחים ולא מעט גופות, הצפייה בה אינה קשה לעיכול או מעיקה - וזה קורה בזכות כתיבה שנונה, הופעות משחק כיפיות ואנרגטיות וצילום ועריכה שלא מבזבזים אף רגע. למרות הביקורת על מערכת הביטחון, לא בטוח שלסדרה יש אמירה פוליטית עמוקה להציע, אבל היא עובדת קשה מאוד בבידור את הצופים, ותתקשו למצוא בה אפילו רגע אחד שייפתה אתכם לקחת את הטלפון ליד ולמקבל מסכים.