"להיות מוחמד בכרי בישראל של השנים האחרונות זה כמו מאסר עולם בתנאי עבודת פרך. ליבו לא עמד לו"

יש יוצרים ואומנים שזוכרים אותם דרך מחיאות הכפיים - ויש כאלה שמותירים חותם דרך מאבקים. השחקן והבמאי מוחמד בכרי, שמת היום (רביעי) בגיל 72 עקב בעיות לב, השתייך לסוג השני. לא אדם שמבקש חיבוק או קונצנזוס, אלא אחד שדבק במשימה גם כשהיא הפכה לנטל, וגם כשהמחיר היה כבד. לאורך שנים של סערות, חרמות ומחלוקות, הידועה שבהן היא פרשת הסרט "ג'נין ג'נין" שנאסר להקרנה בישראל, בכרי המשיך להתעקש על הזכות לומר ולשאול - לא למען הפרובוקציה, אלא בשם חופש הביטוי והיצירה. גם מי שהתנגדו לעמדותיו התקשו להתעלם מהעובדה שזו הייתה דרכו, והוא היה מוכן לשלם עליה עד הסוף.

• פרשת "ג'נין ג'נין": "רצו לגמור חשבון עם מוחמד בכרי"

בכרי החל את קריירת המשחק שלו ב-1975 בתיאטרון חיפה, אז ניהל אותו השחקן והבמאי עודד קוטלר. "הגיעו אלינו כל הקבוצות הראשונות של צעירי התיאטרון ובוגרי אוניברסיטת תל אביב, בהם גם מוחמד בכרי, תלמידה של מורה דגולה בשם נורה צ'לטון שידעה להעריך את כישוריו. מוחמד היה כישרון גדול וכריזמטי מאוד, איש פוטוגני ויפה תואר שזכה להערכה ומצא את דרכו בעולם הסרטים גם בארץ וגם בחוץ לארץ. כמו שהוא דאג להבהיר, הוא היה מאזרחי הארץ הזאת שהתעקש על דו-קיום ועל חברה פלורליסטית שבה מותר להשמיע דעות שלא תמיד מתיישרות עם המשטר או השלטון. הוא היה מוכן להילחם אפילו בבית משפט, והוא שילם מחיר אישי כבד מאוד".

"הוא הרגיש לאט לאט שהמלחמה על דעותיו הביאה אותו למקום מוקצה", נזכר קוטלר. "היום אנחנו יכולים להבין אותו. כשיש מאבק על התקשורת, על עיתונים ועל פלורליזם בדעות, אפשר להבין שהוא סבל מדבר שאנחנו מגלים שקורה היום בכל עוצמתו - אסור להגיד, ו'צריך' לסגור את התאגיד ואת גלי צה"ל ולהוריד עיתונים ו'צריך' לעשות כמה שפחות טוב לאזרחות במדינה הזאת. על זה מוחמד בכרי היה מוכן להילחם. הוא תמיד אמר - אתם טועים בהבנתכם שאני שונא את המדינה. אני רק רוצה שתהיה טובה יותר לאנשים כמוני, לערבים בישראל".

"הוא הרגיש שהמלחמה על דעותיו הביאה אותו למקום מוקצה. היום אנחנו יכולים להבין אותו, כשיש מאבק על התקשורת והפלורליזם"

עודד קוטלר

הבמאי אורי ברבש, זוכה פרס אופיר על מפעל חיים, עבד עם בכרי בסרטו "מאחורי הסורגים" (1984), שהזניק את קריירת המשחק הקולנועית שלו. "אני מרגיש צורך לומר יהי זכרו ברוך כמו שנהוג במחוזותינו", הוא אומר ל-N12. "אין לי ספק שלא מעט מאזרחינו יתקוממו על המשפט הזה, אבל אני מתכוון לזה. מותו של מוחמד זו אבדה לתרבות הישראלית וכך צריך שיתייחסו אליה. נכון, היו לנו על תפיסות עולם וחזון שלא תמיד היה משותף, אבל בסופו של דבר מוחמד היה יוצר ענק שעבד במסירות נפש ושילם מחיר מטורף על הדבקות ביצירותיו. מחיר של חרמות וקנסות ובידוד. להיות מוחמד בכרי בישראל של השנים האחרונות זה מאסר עולם בתנאי עבודת פרך. ליבו לא עמד לו, זה כמו עונש לא הגיוני לכל החיים. אני מרכין ראשי מול האיש הזה, ועד שלא נלמד לחיות איתם זה גם יהיה עונש עבורנו".

ברבש מספר כי "מוחמד היה שחקן ענק, פקעת עצבים של רגשות, ואין דבר חשוב יותר לשחקן מאשר להיות מחובר בנימי נפשו לרגשותיו. לפעמים זה אפילו היה מוביל אותנו לעימותים קשים על סט הצילומים, אבל כאלה שרק טוב יצא מהם. שום דבר בהתנהלות מול מוחמד לא יכול היה להתנהל בשלווה. הכל היה סוער במובן הטוב של המילה. וכן, הוא קיבל עוד מתנה מאלוהים וזו הנראות החיצונית שלו. אומץ הלב שלו כיוצר עורר בי השתאות גדולה. פעם אחרונה נפגשנו לפני כחודשיים בפודקאסט משותף ודיברנו אחד עם השני ארוכות. הוא נשמע לי חלש, אבל לא שיתף אותי. בין השורות הבנתי שהוא מתמודד עם בעיות רפואיות".

"אני אקח ממנו בעיקר את היכולת לדבוק באמת שלו", אומר ברבש. "ושוב, זה לא אומר שהאמת שלו לא עוררה ויכוחים מרים ועמוקים בינינו, אבל הם תמיד היו נטועים במקום של הקשבה וכבוד הדדי - ערכים שנמחקים ומושמדים יום ביומו. מיקי זוהר עובד בשביל זה שעות נוספות בימינו".

"היו ויכוחים מרים ועמוקים בינינו, אבל הם תמיד היו נטועים במקום של הקשבה וכבוד הדדי - ערכים שנמחקים ומושמדים יום ביומו"

אורי ברבש

הבמאי הוותיק ערן ריקליס נזכר במפגש הראשון והמקרי עם בכרי בלימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב-1975. "מוחמד למד תיאטרון, וכבר אז הוא היה כוכב בהתהוות. הייתי צלם סטילס והוא ביקש שאצלם אותו לבוק. ממש היום מצאתי את אחת התמונות באיזו קופסת נעליים. כשחזרתי מלימודיי באנגליה ב-1981, התחלתי לצלם את סרט הגמר שלי 'ביום בהיר רואים את דמשק'. הוא שיחק שם תפקיד לא ענק, אבל משמעותי, ואז ב-1991 הוא שיחק תפקיד ראשי לצד משה איבגי בסרט 'גמר גביע' שביימתי. שם זה כבר היה תפקיד גדול בשבילו. אומנם הסרט לא הצליח בארץ אבל כן הוקרן בפסטיבלים בברלין ובוונציה ובבתי קולנוע בעולם".

"כריזמה קלינט איסטוודית של לוק קשוח, אבל כזה שמסתיר משהו מורכב ורגיש"

"ביום בהיר רואים את דמשק" עסק בקיבוצניק מהצפון שנידון למאסר לאחר שהואשם בריגול לטובת סוריה. ריקליס מספר כי בכרי עצמו לא היה מאושר מהתוצר. "למרות שהוא עשה שם תפקיד אדיר, זו כבר המורכבות של המקומות שלנו מבחינת איך הישראלים יוצרים ואיך הפלסטינים יוצרים. הקשר בינינו דעך לאורך השנים, אבל תמיד אזכור אותו כחבר וכשחקן מעולה עם כריזמה מטורפת. כשאני הגעתי אליו ב'גמר גביע' הוא כבר היה כוכב אחרי 'מאחורי הסורגים'".

הרבה מזכירים את הכריזמה שאפיינה אותו.

"זו כריזמה קלינט איסטוודית של לוק קשוח, אבל כזה שמסתיר משהו מורכב ורגיש. גם בחייו האישיים הוא היה אדם מורכב, כמו כל פלסטיני בישראל וכמו כל מי שמתמודד עם בעיות. היו לו את הצרות עם 'ג'נין ג'נין'. הצטערתי לשמוע על מותו, והצטערתי לראות תגובות בסגנון של 'שמחים שהוא מת' בפוסט שהעליתי לזכרו. אני מוחק את התגובות האלה. זה אופייני לשיח שמתרחש פה".