הפרומו, הפרק המקדים וההיגיון הסביר כבר הבהירו: "דנה קמה", הדוקו-ריאליטי החדש על דנה אינטרנשיונל שעלה אמש ב-yes, הוא ממש לא רק עליה. הוא באותה מידה גם דוקו-ריאליטי על הפמליה המקיפה אותה - ובראשה שי כרם, מנהלה האישי של אינטרנשיונל, משרד יחסי ציבור של איש אחד ומי שנראה לא פעם כמו הבובנאי שמפעיל אותה בכל משפט, פוסט או הופעה. "אני מריונטה, בובה על חוטים שמרשה מרצון", היא אומרת בסדרה, "אבל יש לי אולר. כשהבובה רוצה, היא חותכת את החוטים". אישה גאונה.
בעוד שמסע הפרסום והאריזה הגרפית טוענים ש"דנה קמה" קמה רק בשביל דנה, ההוכחה לכך שמדובר בטנגו זוגי מגיעה כבר בפרק הבכורה - שממנו אינטרנשיונל נעדרת באופן כמעט מוחלט. היא נעלמת בבוקר של פגישה חגיגית אצל נשיא המדינה, לא עונה לטלפונים, לא נמצאת בבית, ומציפה את הקרובים אליה בדאגות שתוקפות לפעמים גם את הקהל הרחב. "אם היא התאבדה זה מעולה לכם", כרם מודיע להפקה ביום הצילומים הראשון, ומוודא שהמילה "התמוטטה" לא תיכנס לאף הודעה לעיתונות. בהמשך מתברר שכל היום הזה היא הייתה בגג סמוך, השקיפה על הדרמה שמתחתיה והמתינה שכולם יתפנו. נדמה שדנה בכלל לא מעוניינת באירוע, אבל אז התמונה מתבהרת: היא דווקא נהנית מהמצלמות ותשומת הלב, ופשוט מסרבת שמישהו יגיד לה איך, מתי ואיפה לשתף פעולה איתן.
"אני לא בוכה, מזמן לא בכיתי. ניסיתי וזה לא יוצא": דנה אינטרנשיונל בריאיון חשוף
על "דנה קמה" חתומים שניים, אילן עבודי ויונתן קוניאק, יוצרים רבי פעלים בתחום הריאליטי והדרמה שלהם קרדיט משותף ורלוונטי במיוחד - "פוליאקובים" הי"ד. העלילות המתוסרטות-למחצה והקאלטיות-לחלוטין של משפחת פוליאקוב הן לא סתם הדבר שהכי דומה לסיבוב הנוכחי, אלא גם הנוסחה האידיאלית לאופן שבו הז'אנר צריך להיעשות עם אותן פרסונות. מעט מאוד חשיבות עצמית, הרבה מאוד הומור ומיקרו-רגעים שיחיו ברשת לעוד עשור, והבנה שדווקא מתוך כל השואו הזה אפשר לחלץ רגעים חשופים ונוגעים ללב. העובדה שאינטרנשיונל וכרם רחוקים מלהיות אנשים יציבים הופכת את מגדל הקלפים של "דנה קמה" לאחד שמאיים לקרוס בכל פעם מחדש, ולמרות זאת הוא מצליח לחזק את היסודות שלו מרגע לרגע.
כחלק מהמהלך הברור של שבירה למחוזות הקומדיה, אפשר לשכוח מהקיר הרביעי. עבודי וקוניאק הם חלק מהותי מהאנסמבל של "דנה קמה", ואיתם גם בכירים אמיתיים לחלוטין בחברת yes ובמשרדי טדי הפקות. הנ"ל אף נוכחים בסצינה יוצאת דופן, ובה הצוות מנסה להבין לאן ממשיכים כל עוד אין שיתוף פעולה מצד הטאלנטית, כשכל הזמן לא ברור אם החומרים שהם מצטלמים אליהם שמישים ו/או אותנטיים. על פניו צריך לצרוך את הרגעים האלה עם תוספת גדושה של סקפטיות, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: מנכ"לית טדי היא אכן זאת שמוצגת בסדרה, והחששות שהיא מציפה הם כאלה שלאף גורם אין אינטרס לשלב בתסריט בכוח. הארס-פואטיות הזאת נמשכת בפרק השני, עם התייצבותה של דנה (לראשונה מאז הקורונה) באירוע השקת הסדרות השנתי של yes, כשבפועל הסדרה עוד לא צולמה ועתידה לוט בערפל. והיא נוכחת אפילו ברגעים הכי קטנים, למשל כשדנה מתוודה בפני שי שלא הייתה שוברת מולו כוס אלמלא המצלמות. השעטנז הזה מוזר, מחשיד ועובד מעולה.
כל עוד דנה מג'נגלת בין עניין וחוסר עניין, ושי מלהטט בין כל עיתונאי בישראל, הריקוד המוזר של "דנה קמה" מבין היטב את האופן שבו צריך לטפל בז'אנר. עם דמויות משנה כל כך צבעוניות שאין ברירה אלא להאמין שככה הן מתנהגות במציאות - כמו האחות לימור, אישה שאוהבת לצעוק, והחבר.ה הטוב.ה דרורית/דרורה/דרור - "דנה קמה" מבינה את גודל האירוע. היא גם משלבת בו התייחסות לכמה מהרגעים האייקוניים ביותר שלה, בהם ריאיון האימים שנגמר בקאצ'פרייז "למה שאלות טיפשיות?". מרתק, ובעיקר מצחיק, לראות את המלפפון שמנסה להכות בגנן שמנהל לו כל פיסת חיים, וכל כך מרגיע לגלות ש"דנה קמה" איננה אכזבה. להפך, היא אפילו בגדר נס. היו לה אינספור מלכודות ליפול בהן (טאלנטית לא צפויה, חשש מתסרוט-יתר, מיאוס כללי מהז'אנר), והיא מדלגת מעל כולן. לא בהכרח באלגנטיות, אבל בדרך שלה.