בדרך החוצה מהפרמיירה של הסרט בכיכובה, להדס בן ארויה קרה משהו שהוא הכי הדס בן ארויה. אני עוד לא ממש מכיר את הדס בן ארויה, אבל מוכן להתערב על זה.
"יצאתי מההקרנה עם תחושה קצת לא נוחה, אני לא נהנית מהדברים האלה. זה כאילו יש לי יום הולדת אבל לא כיף לי, מבחן מוזר כזה של מי הריע לי יותר ומי פחות", היא מספרת. "הלכתי ברחוב והסתכלתי אחורה לראות אם באה מונית שירות, ופתאום נעמדה לידי מונית רגילה".
בהתנדבות?
"כן, והנהג אמר לי 'בואי, אני אסיע אותך. ראיתי שהסתכלת'. אמרתי לו שאני קרובה הביתה ותכלס אין לי כסף, אז הוא אמר 'סבבה, אני אקח אותך במחיר של מונית שירות'. אמרתי לא והוא אמר, 'אז פשוט תעלי. בחינם'. והוא לא נראה לי לא קריפי, אז עליתי".
נשמע סביר ואחראי.
"בדיוק, מאוד בטיחותי. ואחרי כמה מטרים עברנו ליד שני גברים והוא שאל אם זה בסדר לקחת גם אותם, היה הכי סבבה. הם עלו וגם הם נראו נורא חמודים, זה ממש הרגיש שהם מנסים להגן עליי ממנו והוא מנסה להגן עליי מפניהם. ואז אחד מהם אמר שהם הולכים לאיזה מקום בפלורנטין ושאל אם אני רוצה לבוא, והנהג כזה, 'תתקשרי אליי אם קורה משהו'. אז הלכתי עם השניים האלה והסתבר שהם מיליונרים. ואז באיזה ארבע בבוקר הלכנו לפנטהאוז שלהם".
אוקיי, חייך חלפו לנגד עיניי עכשיו.
"כן, הכי יצאתי מטומטמת. אבל הם באמת היו חמודים. נהיינו חברים, אחד מהם סיפר לי שאבא שלו סוחר נשק. אמרתי לעצמי וואלה, הערב עם שני הגברים המוזרים האלה זה כל כך הרבה יותר כיף מכל הפרמיירות בעולם".
בתור אב לבת אני מבועת.
"הם לא נגעו בי, הם לא העזו. רק שמרו עליי. ואתה יודע מה, מסכנים. אז הם נולדו גברים, מה הם אשמים? למה אני צריכה לפחד מהם כל כך? לא כולם אנסים. ברור שהרגשתי שאני סתומה שאני עושה את זה, אבל באינטואיציה הרגשתי שהם בסדר".
"מילים אחרונות מפורסמות".
"לפעמים אני חושבת שבאמת אני חיה בנס. אבל אני חיה, היי, ניצחתי".
את אלון אבוטבול שנאתי מהתחלה
בשבוע האחרון של 2016 יצא לאקרנים סרט הביכורים שלה, "אנשים שהם לא אני", ובן ארויה – עד אז סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת תל אביב – הוכתרה באחת כקולו של דור, דור ה-Y המפורסם. "אנשים" שבן ארויה כתבה וביימה, הופק כסרט סטודנטים ותפח לסרט באורך מלא; בכמעט-מקריות, כשנואשה מהחיפושים אחר שחקנית שתגלם את הגיבורה, היא ליהקה את עצמה לתפקיד הראשי, שדרש ממנה להופיע בעירום כבר בסצינה הראשונה.
שחקנית היא מעולם לא תכננה להיות, אבל עם הסרט באו ההצעות. גורי אלפי ליהק אותה לעונה השלישית של "האחיות המוצלחות שלי", שם שיחקה את מיטל שפירא, החברה החדשה של מור (טס השילוני); ב"קצפת ודובדבנים" המקסים של גור בנטביץ' ("הכוכב הכחול"), החל מהשבוע בבתי הקולנוע, היא שוב מגלמת מילניאלית קלאסית, אושיית פייסבוק קלת דעת אבל חריפה בדרכה שנחלצת לעזרתו של במאי (בנטביץ' בתפקיד עצמו) שסרטו החדש מתקשה למצוא קהל. על התפקיד הזה היא גם מועמדת לפרס אופיר.
"ל'האחיות המוצלחות' הזמינו אותי להיבחן כשהייתי בחו"ל ובאתי לאודישן בלי ללמוד את הטקסט", היא מספרת, "אבל התפקיד הזה הוא בול בול אני, וגורי נקרע מצחוק ממני. רק אחרי שסיימנו הוא בא ואמר אמר לי, 'אנחנו בבעיה. מישהי אחרת כבר קיבלה את התפקיד'".
אוי.
"ואז הוא אמר, 'אבל יו הד מי אט הלו', וקיבלתי את התפקיד".
ועכשיו את מועמדת לאופיר על "קצפת ודובדבנים". זהו, את שחקנית.
"זה קטע, כי למרות שהיה לי כיף לשחק ב'האחיות', לא לקחתי את זה ברצינות וכשראיתי את התוצאה ראיתי רק מלא בעיות. אמרתי הדס, יא מטומטמת, איך לא דאגת להדס של העתיד שתצפה בזה. קיבלתי מחמאות, אבל לא לקחתי אחריות על הדבר הזה ואחרי שהעונה עלתה נכנסתי לדיכאון. כאילו, ראיתי כמה פרקים ואמרתי די, אני לא יכולה".
לשם השוואה, איך הרגשת עם עצמך כשחקנית ב"אנשים שהם לא אני"?
"בהתחלה סבלתי נורא, אבל א', התגברתי על עצמי, ו-ב', ערכתי את עצמי. הייתי בשליטה מלאה, וזה שונה בתכלית. רק אחרי שתי החוויות האלה החלטתי לקחת את המשחק ברצינות, להתכונן כמו שצריך לאודישנים, והדבר הראשון שקרה זה שהבנתי כמה קשה להיות שחקן. זה מקצוע ממש קשה, ממש מאתגר, ממש מהנה וממש אינטליגנטי. איפה זה ואיפה הסטיגמה ששחקנים הם קצת טמבלים".
יש כזאת סטיגמה?
"נגיד, החברות שלי לא ייצאו עם שחקן, ואם כן אז זה כאילו בתחתית הטבלה. הם נתפסים כאנשים שמאוד מתעסקים עם עצמם. חבורה של שחקנים זה בכלל דבר בלתי נסבל להיות במחיצתו, כי הם כל כך עסוקים באיך שהם נראים ורוצים כל כך להיראות ולהישמע שזה מעייף. ואתה לא רוצה להזדהות, להיות חלק מהדבר הזה. אפילו ב'קצפת ודובדבנים', כשהכרתי את אלון אבוטבול שמשחק מולי, שנאתי אותו מהתחלה. הוא בא מאל.איי עם שעון כזה שמודד עד כמה אתה בחרדה, זה בשביל לראות אם לאנשים מבוגרים יש התקף לב, אבל כששמתי אותו על היד ראו שאני בשיא החרדה כי באמת לא יכולתי לסבול את אלון לעוד שנייה אחת. קאט לכמה חודשים קדימה, אנחנו עובדים ביחד וגן עדן, אלון מדהים, מצחיק. נרקיסיסט בטירוף, אבל מהמם, היה לי הכי כיף איתו. אתה מצליח להקשיב ולנהוג?".
כשבאים אליי אז גם הולכים ממני, והתחושה כשהולכים ממני היא קשה
הראיון הזה התרחש באוטו שלי, ללא ווייז או מחשבה לאן נוסעים. אז כן, הצלחתי גם להקשיב, אבל מהר מאוד התברר שהקונספט – לנהוג לשומקום באופן שיהדהד את עלילת "קצפת ודובדבנים", שיטוט מתמשך של הגיבור עם נהג מונית מזדמן (דובר קוסאשווילי בתפקיד חייו) – נכשל. שלוש שעות באוטו מדרום תל אביב, והכי איבוד שהגענו אליו היה הטיילת של בת ים. מה יהיה עם הפקקים האלה מה.
בן ארויה הייתה זו שהציעה "ראיון אקסטרים". זה כאילו מסתדר עם התדמית הפרועה שלה, עירום במערכה הראשונה וכיו"ב, אבל נדמה לי שאת ההגדרה הטובה ביותר של עצמה היא סיפקה בעצמה: "אני בנאדם בלי גבולות עם גבולות מאוד ברורים".
כלומר, את כן חיה חיים של רווקה תל אביבית אבל לצורך העניין לא יגרדו אותך מהשירותים של מועדון בארבע בבוקר?
"אולי יגרדו. לא, לא נראה לי שיגרדו".
ג'וינטים?
"לא אוהבת. זה להימרח, זה הפוך ממי שאני".
אז מה כן?
"דברים מרימים. אבל שמע, זה ממקום הגיוני. אני יוצאת הרבה, אני חיה הרבה, אבל אני מאוזנת. יש לי את הבאלאנס שלי, אחרת באמת הייתי מזמן מוצאת את עצמי באיזו תעלה".
למה, כי זה מה שקורה לילדה טובה שעוברת לתל אביב עם המתירנות המשוגעת שלה?
"אני חושבת שלהפך, תל אביב ריסנה אותי. תל אביב היא לא פרועה, זה בדיוק העניין. היא נורא שמרנית. זה שאפשר להיות עם בנים ועם בנות ולעשות סמים - זה לא אומר שזה פרוע".
את יצאת עם גברים מבוגרים ממך בהרבה, גם חמישים פלוס פלוס. זה פרוע? לאן חשבת שזה יגיע?
"תראה, כשאתה מוכוון למערכות יחסים ואתה מתחיל משהו וזה לא נדבק, אז אתה הולך. כשאני יוצאת עם בני חמישים פלוס אני ביודעין, במכוון, אומרת 'אני יודעת שזה לא זה, אבל בוא נחיה. בוא נהנה'. מה אכפת לי, הרפתקה. אבל האמת שעכשיו קצת התעייפתי מזה. לא קצת, מאוד. זה מתיש אותי".
באיזה מובן, שזה כל פעם להתחיל משהו חדש?
"במובן שזה דברים שאין להם כל כך תוחלת, אז הם פשוט מרוקני אנרגיה".
אבל למה חסר תוחלת? יוסי מרשק לדוגמה, שיצאת איתו. הוא בן 50, פרוד עם ילדה, לא איזה פלמ"חניק. תל אביבי, שחקן, חי בעולם שלך.
"לא נדבר עכשיו על למה זה ספיציפית היה חסר תוחלת. יוסי, כפרה עליו. אני חולה עליו וגם פרודתו נעמי לבוב מהממת ואנחנו בטוב".
כמה זמן הייתם ביחד?
"כמה חודשים".
וידעת מראש שזה זמני?
"לא ידעתי מראש, אולי זה משהו שאני מספרת לעצמי קצת. אבל אני חושבת שמי שראה את זה מהצד ידע שזה חסר תוחלת".
אולי אני צריך שתסבירי מה הבעיה עם חוסר תוחלת. את רווקה בת 31, מותר לך.
"זה הרבה פעמים אותו שטנץ. באים, שותים, עושים סמים, מבלים ערב מפגר ומטורף שלא היה לי כזה בחיים, ואז זה נגמר. ואז יש עוד אחד, עוד פעם כזה שלא היה לי בחיים, ואז גם הוא נגמר. ואלפים כאלה שאת מרגישה בהיי מטורף, ואני גם אוהבת שבאים אליי, אבל ברגע שבאים אליי אז גם הולכים ממני, והתחושה כשהולכים ממני היא קשה. לא משנה אם הולכים ממני בבוקר ובטוב ואחרי ששתינו קפה. כאילו התחושה, אתה מבין מה אני אומרת".
נשמע כמו הגדרה של חרדת נטישה.
"לא, לא חרדת נטישה. זה פשוט האנרגיה כשאתה קם והולך ממישהו או מישהו קם והולך ממך. אנרגיה של משהו שנגמר".
יכול להיות שעמוק בפנים את קצת רומנטיקנית?
"אני רואה עכשיו בפעם ה-50 מיליון את 'סקס והעיר גדולה' כי בעיניי זאת הסדרה הכי מדהימה שנעשתה אוור והכי עוברת את מבחן הזמן בעולם, ואני חושבת שקצת נהייתי מירנדה של עונה 2".
פרק מסוים?
"עונה 2 פרק 6. מירנדה זאת הדמות הכי שנואה, הכי קשה, ובפרק הזה היא פוגשת את סטיב על הבר. היא בדיוק בתחושה כזאת של 'למה אנחנו מדברים על בנים כל הזמן בנים זה לא מעניין'. זה פחות אני, אבל לא משנה: הנקודה היא שהברמן סטיב מתחיל איתה ואז הם זורמים אליה הביתה והם שוכבים. בבוקר הוא הכי חמוד, שואל אם הוא יכול לקבל את הטלפון שלה, וזה לא מוצא חן בעיניה. כאילו, זה היה סטוץ. בוא לא נעשה מזה מה שזה לא. היה אחלה והיה באמת כיף איתך וביי, פוף. אני חושבת שככל שהזמן עובר ואתה חווה יותר דברים כאלה, אז משחרור גדול זה הופך לקליפה גדולה. אתה כבר לא יכול להבחין מה זה מה".
אני נמשכת ליותר סוגים של בנים, עם בנות אני בפינצטה
מי שלגמרי מזוהה היום בתעשיית הקולנוע שלנו עם תל אביביוּת נולדה באשקלון, הצעירה מבין שלוש בנותיהם של אילן, מהנדס ("היום כבר פנסיונר"), ואביבה, מורה למתמטיקה ("ושופטת ברידג'. שניהם אלופי ברידג׳ בינלאומיים מטורפים"). הכי עולם ישן, והפער בינו לבין זה החדש, הדיגיטלי, המנוכר – עוד מוטיב שהיא כמעט הנציגה הרשמית שלו בקולנוע שלנו – עולה כשאנחנו מצליחים לנהוג רק לאיבוד של בת ים.
ההורים שלך נשואים?
"באושר ועושר".
זאת אומרת, מה שאת מכירה מהבית הוא מודל אולד סקול.
"חד משמעית. גם האחיות שלי נשואות, עם ילדים ומשפחה".
ואת לא שם למה, כי את לא רוצה? זה כי ההזדמנות לא נקרתה?
"אני חושבת שזה כי אני אוהבת מאוד לחיות".
אני לא רוצה להיכנס לפסיכולוגיה בשקל, אבל היית עם יוסי והיית גם עם –
"אהה. בוא נשאיר את השם שלו מחוץ לזה".
סבבה, עם דמות מוכרת בתעשיית הטלוויזיה, גבר שמבוגר ממך כמעט ב-30 שנה. יכול להיות שאת פשוט מתחברת באיזה מקום לאנשי העולם הישן, לאידיאלים ההם?
"לא יודעת. כלומר, הרי ברגע שאני הולכת ויוצאת עם גבר בן עוד מעט 60, זה מרגיש לי מראש חסר סיכוי".
ועדיין, זה נראה כמו געגועים לרומנטיקה. כאילו את מחפשת אנשים שעוד זוכרים שפעם היה דבר כזה.
"חד משמעית, כן. הדוריות הזאת גם מעסיקה אותי בדברים שאני כותבת, ספציפית מערכת יחסים בין בחורה לבן זוג מבוגר ממנה. הדיאלוג בין הדורות מפעים אותי, האופן שבו אני תופסת את העולם מול האופן שבו הם תופסים את העולם, משהו בין הערצה לבוז לכמיהה. אני כותבת עכשיו שיחה בין בחורה צעירה שקצת משקפת אותי לגבר קצת יותר מבוגר שמספר שאחרי שהזוגיות שלו התפרקה, הוא גילה שהבחורות מזדיינות אחרת. פתאום הן רוצות שיתנו להן פליקים בתחת ויביאו בדוגי וכל מיני דברים כאלה, סליחה על ההתבטאויות. הוא חושב שזה כי הפורנו דפק אותנו ואנחנו כבר לא מחוברים לעצמנו, והיא מצד אחד מבינה אותו ומצד שני אומרת אוקיי, יש סמארטפון וזה העולם, תתקדם. זה באמת מעסיק אותי. אולי זה שבאתי מאשקלון, שהיא קצת יותר מיושנת, גורם לי להסתכל על הדברים האלה קצת מבחוץ".
איך ההורים שלך חיים עם הבת התל אביבית שהצטלמה בעירום?
"הם מקבלים אותי באמת כמו שאני. נגיד, פעם התיישבנו לאיזו ארוחה משפחתית ואמרתי על הדרך לאמא שלי, 'אמא, את יודעת שאני אוהבת גם בנות?'. הכי כזה קז'ואלי. והיא אמרה, 'אני לא, אבל שום דבר בך לא מפתיע אותי'. הם יודעים שממני הכל יכול לקרות והם לגמרי און בורד".
למה בעצם אמרת לה את זה?
"כי באותו היום היה לי דייט עם בחורה".
ואמא הגיבה בלי לעפעף.
"ככה היא, לא משנה מה אני אגיד לה. 'אה, את יוצאת עם חמוס? סעי בזהירות'".
הייתה לך פעם מערכת יחסים רצינית עם אישה?
"הייתה, כן".
יש מבחינתך משמעות למגדר או שזה עניין של האדם עצמו?
"יותר קל לי עם בנים ואני נמשכת ליותר סוגים של בנים. עם בנות אני יותר בפינצטה, אבל כן, מבחינתי זה הבנאדם".
ומה קדם למה, בנים או בנות?
"קודם הייתה בחורה".
זה היה אישיו? בשבילך, בסביבה שלך?
"זה היה בגיל כזה שעדיין לא ממש הבנתי את זה".
היו לך מחשבות של "מה לא בסדר איתי"?
"לא, ממש לא".
טוב, ברור לך שזה בזכות ההורים.
"יש מצב. הכל בזכות ההורים שלי".
הכדור שמחזיר אותי להיות אני
מאיזה מוצא את בעצם?
"אמא עיראקית, אבא צ'כי".
ושם המשפחה שלך הוא בן ארויה. כלומר, בדרך למקום טוב באמצע תעשיית הקולנוע עברת דרך שלוש תקרות זכוכית. כאישה, כמזרחית, כמי שבאה מהפריפריה. הרגשת את זה כשהן התרסקו?
"לא. מה גם שאני לא נחשבת פריפריה, בדקתי בטופס שחילקו ללקטורים בקרנות הקולנוע. למרבה האירוניה, הדבר היחיד שנחשב לי שם כנציגת מיעוט זה שאני כאילו להט"בית".
ועדיין. אשקלון, אישה, שם מזרחי.
"אני מרגישה שיותר קל לי להיות אישה בעולם הקולנוע, לפחות מהבחינה הזאת שהרבה יותר קל לי לתקשר. אני יודעת שמפיצים פחות סרטים של נשים או פחות מסתכלים עלייך ברצינות, אני מודעת לזה, אני לא חיה בסרט. אבל בחוויה הפרטית שלי אני יודעת לעשות, בוא נגיד, לימונדה מהלימון. לא שאני חושבת שלהיות אישה זה לימון, אבל אני יודעת איך להתנהל עם זה. הם לא מבינים מאיפה זה בא להם: בחורה 1.50 שלא נראית כמו שום דבר, ועשיתי סרט לבד, והנה גם הפקתי אותו. נא בעין".
והמזרחיות?
"אף אחד לא מסתכל עליי ככה, לטוב ולרע. דווקא הייתי רוצה שיסתכלו עליי כפריפריה מזרחית, כי מסתכלים עליי כילדה מפגרת תל אביב. זה הטוקבקים שכותבים לי. מי זאת התל אביבית הזאת, הביצה, ילדה, יש לה תובנות של ילדה מתבגרת. תבין, עד שלא הגעתי לצבא לא ידעתי בכלל שאני מזרחית. לא ידעתי שזה עניין עד שלא עשו אותי מש"קית מרגמות. והחזות זה בכלל מצחיק, כי אתה נולד עם זה בהגרלה. האחיות שלי אשכנזיות, אני יצאתי מזרחית. רק באוניברסיטה היה איזה שלב שפתאום כל הדיבור העדתי חזר, זה נהיה באופנה והתייחסו אליי. אפילו קראו לי משתכנזת, ואני כזה, מאיפה זה בא?".
אגב חזות, סיפרת ב"הארץ" שעשית משהו בשפתיים.
"עשיתי ממש קצת כי התחשק לי וכי זה יפה בעיניי, אולי כי לאחיות שלי יש שפתיים נורא גדולות. לא יודעת, זה לא כזה ביג דיל בעיניי. לא כמו שאנשים עושים מזה, 'לא, אל תעשי'. מה יש לכם? למי אכפת? כולה מגדילים קצת את השפתיים וזה יורד עוד כמה חודשים. אף אחד לא ישים לב כמו שאני שמה לב".
אני יכול להבין תגובות כאלה.
"אני לא חושבת שאני יפהפייה, אבל גם לא שאני נראית לא טוב. ואני חושבת שבגלל שאני חיה בשלום עם איך שאני נראית, אין לי בעיה להגדיל ואין לי בעיה להגיד את זה בעיתון כי אין בזה עניין. אם הייתה לי בעיה בדימוי העצמי, לא הייתי אומרת. שלא יידעו שעשיתי ככה וככה".
תעשי עוד דברים?
"יש לי קמט חיוך אחד בצד שמאל. הנה, תראה. אני אעלים אותו. והאמת, אני מתה לעשות עצמות לחיים. קצת, אתה יודע. הכל עניין של מידה".
מה לגבי תחזוקה נפשית? את באיזה סוג של טיפול?
"הייתי, אבל אין לי כסף, אז הפסקתי. אני גם על כדורים הרבה שנים".
מה זה כדורים, ציפרלקס כמו כולם?
"קסנקס כשצריך, ויש לי גם כדורים שמאזנים".
את מה?
"זה כמו של מאניה דיפרסיה, אבל אין לי מאניה דיפרסיה. זה כדורים במינון מאוד נמוך שעוזרים באזורי האיזון".
את מדברת על בעיית ויסות רגשי?
"כן".
ולפני הכדורים?
"הייתי ממש, וואי, רואה שחור ולא מצליחה להתגבר על התחושה. זה כבר פגם לי בחיים, במערכות יחסים".
היה קונפליקט? הרבה אנשים יצירתיים מפחדים שהכדורים מה שנקרא יכבו אותם.
"אנשים לא מבינים שכדור לא הופך אותך למשהו אחר, הוא הופך אותך למה שאתה. אני לא מצליחה להתנהג כמוני, בגלל זה אני לוקחת כדור שיחזיר אותי להיות אני".
אני לא מפגרת. אבא שלי לימד אותי על שוק ההון ואני משקיעה במניות ואיגרות ושיט
דיברנו מלא על הווה ועל העבר. מה עם העתיד? על מה את עובדת?
"בקיץ אני מצלמת את הסרט השני שלי כבמאית, שהשם הזמני שלו הוא 'נימפי'. הכוונה היא לנימפה ולא בא לי שזה יישמע כמו נימפומנית, אז אני רוצה לשנות את השם. אני עובדת גם על שני פרויקטים בטלוויזיה, וחוץ מזה מתחילה לצלם עוד סרט. זה נולד כשפשוט לא יכולתי יותר לחכות לביים שוב, מין ניסוי, חצי דוקומנטרי. זה על מישהי שנפגשת עם מישהו מבוגר, דתל"ש, ויש משהו מטורף בסקס שלהם. פתאום הוא רוצה להסתכל לה בעיניים, וזה הדבר הכי עוצמתי שהיא הרגישה אוור".
מה לך ולדת"לשים?
"פשוט נדלקתי על חבורה כזאת, הכי מגניבה שהכרתי. אנשים באמת פורקי עול אבל חכמים שיצאו בשאלה בגיל צעיר יותר או פחות והם משוחררים ברמות הכי גבוהות. מצלם לי את זה מידן ארמה, שהוא תמיד הצלם שלי, רק שפעם הוא היה גם בן זוג שלי ועכשיו הוא אקס".
זה מוזר לכם?
"לא, הוא חבר מאוד טוב שלי. אני מאחלת לכולם פרידה כמו שלנו, אין לי מושג אפילו להגיד לך למה נפרדנו. היינו שנתיים ביחד".
עברו שלוש שנים מאז שעשיתם ביחד את "אנשים שהם לא אני". סליחה על השאלה, אבל ממה את מתפרנסת בעצם?
"חייתי על הסרט עד עכשיו. במובן מסוים עשיתי את עסקת חיי, כי אני הייתי המפיקה היחידה של הדבר הזה. חייתי כמו מלכה, ואם אני יוצאת אז יוצאים ומפרקים עד שלא עומדים על הרגליים, אבל אני גם לא מפגרת. אבא שלי לימד אותי על שוק ההון ואני משקיעה במניות ואיגרות ושיט. אבל עכשיו אין לי יותר כסף, אז נכנסתי לרשימת המתנה כדי להיות שליחה בוולט".
באמת?
"ככה זה בתעשייה שהכל בה זה שוטף פלוס המון. זו בחירה ואני עושה את מה שאני אוהבת".
אני מתכוון, באמת נרשמת בוולט? את באמת רואה את עצמך מביאה לי מחר את הצהריים שלי מ"שוק צפון"?
"אני רוצה להפוך את השליחויות למשהו מגניב. אני עושה את זה עם חברה שגם בחיים שלה הכל סבבה, אבל מדי פעם ניסע באופניים נביא לאנשים שליחויות. מה הבעיה? נבוא מיוזעות, יתנו לנו טיפ גדול. מה אכפת לי?".
חייב לשאול, לאור המון דברים שדיברנו עליהם: אם היית מכירה היום גבר שמוצא חן בעינייך אבל ישר אומר שהוא רוצה חתונה וילדים -
"וואי, בורחת כמו מאש".
למה?
"זוגיות מחויבת כזאת צריכה להתגנב אליי, כמו שמחביאים לחתולים תרופה בנקניקייה".
צילום: אורי טאוב | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור ושיער: כנרת כהן ל"סולו" | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: בגד ים - וינטאג' | לוק 2: שמלה - טופ שופ | לוק 3: שמלה סגולה - זארה | לוק 3: חולצה תכלת - ברשקה, ג'ינס - Levi's |