לפני כמה שבועות, רגע לפני שידור אולפן שישי התקשרה אליי היועצת של בני גנץ ואמרה: "חשוב לנו מאוד שתכחישי בשידור את הפרסומים השונים על כך שאשתו של בני, רויטל, חברה בארגון 'נשות מחסום ווטש' ופוגעת בחיילי צה"ל".
כל העדכונים על הבחירות - הצטרפו לטלגרם של החדשות
היא לא דיברה איתי מעולם לפני כן ולא הכרתי אותה, אבל התשובה האינסטינקטיבית שלי הייתה: "אז אתם כן צריכים את התקשורת. אתם אמנם לא מתייחסים אלינו, אבל כשצריך להכחיש משהו את פתאום מכירה את מספר הטלפון שלי".
בדקתי את העניין ואכן גילית שאשתו של גנץ לא חברה בארגון והפרסומים היו שקריים, ולכן פרסמתי את ההכחשה. בעיקרון זה סיפור קטן ולא חשוב, אבל הוא מעיד על כך שאנחנו בתקשורת יותר הגונים ויותר אמינים מהפוליטיקאים המסוקרים שלנו.
למרות שראש הממשלה פונה מעל ראשנו לציבור ומשמיץ את התקשורת בכל הזדמנות אפשרית, כשיש בדבריו ולו האלמנט הקטן ביותר של חדשות - אנחנו מפרסמים ללא היסוס. למה? כי המחויבות שלנו היא לא לראש הממשלה, המחויבות שלנו היא לציבור בישראל.
נתניהו בוחר שלא להתראיין בתקשורת הישראלית החופשית. בני גנץ, שמבקש לתקן ולהחליף אותו, ורוצה לעשות את ישראל טובה ודמוקרטית יותר - נוהג באותה החרפה. אולי התנהגותו של גנץ אף חמורה מזאת של ראש הממשלה כי על נתניהו אנו יודעים דבר או שניים, אך על גנץ אנחנו לא יודעים כמעט כלום חוץ מזה שהוא גבוה, יודע לקחת סטייליסטית שתלביש אותו יפה ויודע לקרוא את מה שכתבו לו בפרומטר.
ההחלטה של גנץ להתראיין אצל שלמה ארצי וחנוך דאום, שני אנשים ראויים אבל לא עיתונאים מקצועיים, מעידה על כך שהוא לא באמת רוצה לשנות, ושאינו נותן כבוד לחוקי הדמוקרטיה, שאחת מאבני היסוד שלה היא תקשורת חזקה.
מה יש לרמטכ"ל לשעבר לפחד מדני קושמרו, יונית לוי, רזי ברקאי, או אריה גולן? ממה אתה מפחד בני גנץ? היית רמטכ"ל ולוחם אמיץ. כמה שאלות, קשות אולי, זה מה שמפחיד אותך?
יכול להיות שאין לך תשובות או שאתה לא מגובש עם עצמך. אתה מוזמן לבוא ולהשמיע את הלבטים. בוא נדע אם אדם מתמודד לראשות הממשלה בלי שהוא יודע מי הוא ומה הוא בדיוק. אני מאמינה שגם אזרחי ישראל שדחוף להם להחליף את נתניהו ירצו לדעת במי הם מחליפים אותו.
בני גנץ, אתה אולי עוד לא החלטת אם אתה שמאל או ימין, אבל אין ספק שהתחלת ברגל שמאל.