באותו בוקר שבו נפתחה מלחמת לבנון השנייה הייתי בכלל על גבול רצועת עזה, שם עסקתי בחטיפתו של גלעד שליט. בעודי עוסק בנושא, החלו לזרום ידיעות על פגיעה וחטיפה של חיילים בגבול הצפון.
אני מוכרח להגיד בכל הצניעות שאותי זה ממש לא הפתיע. חודשים אחדים קודם לכן הכנתי כתבה שתיארה את נוכחות החיזבאללה על הגדר, כתבה שהסתיימה באמירה שמעשה חטיפה אפשרי, ובקלות, ושישראל תעשה משהו בנידון רק לאחר שחטיפה כזאת תתרחש. איכשהו, היו אלה דברי נבואה שלצערי התגשמו.
באופן אישי הכרתי פחות או יותר את תכניות צה"ל למקרה של פיגוע חטיפה, ולכן כבר בימים הראשונים של הלחימה הבנתי שהכול משובש. עם תחילת הלחימה מיהרתי צפונה. כבר ביום הראשון בערב, כאשר הלכתי לראות מה קורה עם המהלך הקרקעי שהיה אמור להתנהל, פגשתי בפיקוד הצפון קצינים שסיפרו לי ש"נכון לעכשיו אין אישור לגייס מילואים אלא רק מפקדות חטיבה, לא יותר מזה". מכך הופתעתי בהחלט.
חלפו עוד יומיים, וגם אז המהלך הקרקעי לא התרחש והירי משני הצדדים רק נמשך. נראה היה לי שמדובר במלחמה תקועה, במשהו שלא ממש מצליח לשנות את תמונת ההפגזות ההדדיות. זאת על אף הצלחותיו של חיל האוויר בעומק השטח.
חילוץ נפגעים הפך למשימה העיקרית
מלחמת לבנון השנייה היא בעיני סיפור כואב של החמצה. צה"ל התנהג על הקרקע כצבא מבולבל והפקודות שונו כמעט מדי יום. לא ממש הכרתי את הצבא הזה. כמו רבים מהציבור הישראלי, גם אני חשבתי שהוא אחר.
ברמת השטח, החיילים לחמו כראוי והמפקדים הזוטרים עשו את מה שהוטל עליהם, אך מה שהוטל עליהם היה כאמור מבולבל, ובסופו של דבר העיסוק המרכזי היה הבאת אוכל ומים, וחילוץ נפגעים.
די היה להתבונן ברשימת הצל"שים שחולקו בסוף המלחמה ולראות כמה מהם הוענקו למי שעסק בחילוץ. במקום שבו המשימה והקשרה אינם ברורים לכוחות, כל מה שנשאר למפקדים בדרגי שטח זה לשמור על חיי החיילים ולא לחתור להשגת המשימה, מאחר וזו שונתה ללא הרף והייתה בלתי בהירה.
אבל היו גם כמה נקודות אור במלחמה הזאת. פעילות חיל האוויר במרחב ביירות, בבקעה ובאזור שמצפון לליטאני שהביאה תוצאות טובות מאוד. דווקא בקרבת הגבול - בדרום לבנון - לא הושגה הצלחה של ממש ולכן תחושת ההחמצה הקשה.
תחושת הלוחמים חשובה יותר מהתחקירים
כבר מהיום השלישי ללחימה טענתי בשידורים שללא מהלך קרקעי לא ניתן יהיה להשיג הפסקת ירי ופגיעה דרמטית ומשמעותית בחיזבאללה. זכיתי ללא מעט ביקורת על הדברים הללו, אבל גם לטלפונים של תמיכה.
הוצע לי לכתוב מאמר בתוך ימי הלחימה שיענה לתוקפים אותי אך סירבתי, כי אינני נוהג להתווכח עם מבקרי טלוויזיה המונעים מאג'נדה אישית ללא קשר למציאות. בסופו של דבר קבעו חברי ועדת וינוגרד בהחלטותיהם את הדברים עליהם התלוננתי: גיוס מילואים מאוחר ומבצע קרקעי שלא הגדיר הקשר ויעדים.
התחושה בקרב הלוחמים חשובה לעתים יותר ממסקנות התחקירים. במלחמה הזאת הייתה תחושה של החמצה ומבוכה, תחושה של צבא שנלחם בחטיבת קומנדו אירנית ולא יותר מזה - ומול כוח כזה צה"ל היה צריך לספק תוצאות יותר טובות: יותר פגיעה בחיזבאללה - פחות נפגעים בצידנו, חיילים או אזרחים.
מלחמת לבנון השנייה חידדה בעיני משהו שראוי שיטריד אותנו מאוד. אני חושש שהחברה הישראלית אינה מוכנה לשלם יותר את שכר הדירה על הבית הזה. היוצרות כאילו התהפכו: כשעובדי מוסך הרכבת בחיפה נהרגו מפגיעת רקטה, כמעט ועברנו על סדר היום. כשחיילי המילואים מהצנחנים נפגעו ונהרגו על שפת קיבוץ כפר גלעדי הארץ רעשה.
צבא וחיילים נועדו להגן על אזרחים והם ראויים, כמובן, למלוא התמיכה והעידוד שלנו, אבל תכלית הצבא וחייליו היא לשמור ולהגן על חיי האזרחים. כאשר הגיעו הדיווחים על חיילים שנפגעו, על מסוק שנפל או הופל, זה התקבל בזעזוע, כאילו יש מלחמות שבהן זה לא צפוי לקרות. חיילים לעולם ייפגעו בלחימה, ואזרחים לעולם יצפו שחיילים יגנו עליהם. כך צריך להיות.
דבר אחד בטוח - צה"ל עבר שינוי
שלוש שנים אחרי, נדמה לי שהצבא היום הוא צבא אחר. יחידות המילואים שהוזנחו במשך שנים חזרו להתאמן ולהצטייד כראוי, תפיסות המערכה עודכנו, ההבנה שחשיבות המשימה היא מעל לכל מוחדרת בצה"ל. כל אלו היו כאן פעם, אלא שבשנים שלפני המלחמה הם כאילו נשכחו.
לקחי לבנון הם היום בסיס ויסוד באימוני היחידות ובהכנות המקצועיות. ביטוי ליכולות האלה מצאנו במבצע עופרת יצוקה. אינני משווה בין שתי המלחמות, אבל בו בעת אי אפשר שלא להשוות את הצבא ההוא לצבא שנלחם שלוש שנים אחרי.
השינוי מתבצע בכיוון הראוי, אך גם זה עדיין לא מבטיח שבעימות הבא בצפון או בדרום יהיה טוב יותר. רק המשך אימונים ושמירה על כשירות יבטיחו יכולות משופרות. ראוי להיצמד לאמירתו של הרמטכ"ל, שצבא נמצא בשני מצבים בלבד: או שהוא נלחם או שהוא מתכונן כראוי למלחמה.
אם המדינה תדע לשמר את כל זה - יש סיכויים טובים שההחמצה של מלחמת לבנון השנייה לא תחזור על עצמה.
הווידאופדיה: מלחמת לבנון השנייה