את גילה ודורון ההורים של דניאל, בן 4, הכרתי דרך העבודה המשותפת ונהיינו חברים טובים.
לפני כמה ימים ביקרתי אותם בביתם, גילה ואני קשקשנו כרגיל בסלון, דניאל היה רק בן 4 אבל שיחק עם אורי אחיו הקטן והרגיע אותו, זה נראה לי כל כך מתוק ובוגר, אמרתי לגילה - תראי אותו הוא ממש כמו אבא קטן, איזה בן מדהים יש לך. היא הסתכלה עליו בהערצה ואמרה כן אני יודעת - יש לי בן מדהים.
יש פצוע בנחל עוז צווח הטלפון אתמול. קיפלנו את עמדת השידור בשדרות, נכנסתי לאוטו וטסתי לשם כדי לדווח מהמקום. בדרך התקשרתי לגילה. אחרי כמה פעמים שהיא לא ענתה התחלתי לחשוש קצת אבל כמו שאני מכיר את גילה המדהימה - תיארתי לעצמי שהיא רצה לעזור לפצוע איפשהו בקיבוץ ובגלל זה לא עונה לי.
הגעתי לזירה, כמו עשרות זירות קודמות שהייתי בהן, אבל אז זה הכה בי - המכוניות המפויחות והבית שהפך לשטח משטרתי סגור לא הותירו ספק וגם לא תקווה. הנחתי את אוזניית השידור שלי באוטו הודעתי למערכת שאני לא מסוגל. רציתי להיות לידה כשהיא תשמע את הבשורה - שלמרות כל הניסיונות אנשי מד"א נאלצו לקבוע את מותו של דניאל.
רצתי סהרורי בין הבתים יחד עם מפקד האוגדה והרופאים. כשהגענו לבית אליו פינו את יתר המשפחה עצרתי וחיכיתי דקה בחוץ לבד בזמן שהם בשרו לה, ואז נכנסתי פנימה לבכות יחד איתה. מעכשיו זו כנראה גם המלחמה הפרטית שלי.
אוהבים אותך תמיד דניאל.