עבור אנשים רבים המלחמה רק התחילה
איך אפשר בכלל לסכם את ימי הלחימה? בעוטף עזה ינסו לשוב לשגרה ללא היקירים שנהרגו, ובגן הילדים בו למד דניאל טרגרמן יחזרו לצייר שמש ובתים. אך מי יסיר את הצער שבמותם? הרמטכ"ל הבטיח מרבדים של כלניות, ועד אז נסתפק בצבע האדום של הפרחים היפים שלא יוסיפו עוד לפרוח
זה היה הלילה הראשון שלי לבד: בלי האזעקות הרועמות ובלי הטלפונים המקפיצים, בלי רשימת הנפילות שצריך לעדכן כל רגע ובלי להכין את החולצה לשידורים של מחר. לבד, מרוח על הספה, מול מסך טלויזיה אילם - ככה נרדמתי.
איך אפשר בכלל לסכם מלחמה? הרי בעבור כל כך הרבה אנשים המלחמה כנראה שרק החלה עכשיו: עדי שגיא למשל, הגננת של דניאל טרגרמן בן הארבע, בטח תמחה את הדמעות, תעטה חיוך מזויף, ותאסוף את החברים שלו מגן סביון. עדי והילדים יחד יחזרו לצייר שוב מפרי דמיונם הפרוע בית עם גג אדום ושמש מאירה וגינה ירוקה וילד מחייך.
משה עציון בן ה-85, אבא של זאביק, רכז הבטחון של קיבוץ נירים שנהרג השבוע - האם הוא ישוב ללכת בשבילים הצבעוניים של הקיבוץ שזאביק בנו כה אהב? מעכשיו הוא לבדו.
בדרכי לבית הורי ברעננה חלפתי על פני ביתו של לוחם גולני שון כרמלי, החייל הבודד שבמותו גייסות של אלפי מנחמים זרים הופיעו מהאפלה והניסו את בדידותו. אבל מי יסיר את האבק מעל קברו בעוד חודש ומי יסיר את הצער שבמותם?
איך אמר הרמטכ"ל בתחילת המלחמה - "אחרי שהסתיו יחלוף והחורף ישטוף, נחזור לטייל, הכלניות יחזרו שוב לפרוח בנגב המערבי". אז אולי באביב נוכל להנות שוב מפריחה מחודשת. עד אז נאלץ להסתפק במרבדי הכלניות והצבע האדום הכה בוהק, צועק ומדמם של הפרחים הכי יפים שלנו. אלה שלא ישובו יותר לפרוח.