כל מי שנגזר עליו להתדיין בבתי המשפט בארץ יודע שזו המערכת השלטונית שנותנת לאזרח את השירות הגרוע ביותר. אף אחד כבר לא מנסה להדוף את הביקורת, ומעת לעת מנסים ראשי המערכת להצדיק ולהסביר כי העומס על השופטים אדיר, ואף להאשים לא פעם אותנו האזרחים במזג רע.
מנהל בתי המשפט הסביר בכינוס עיתונאים כי הישראלים, מה לעשות, אוהבים כנראה לפתור מחלוקות בהתדיינויות משפטיות. כמות התיקים שמגיעים לבית המשפט, כך הסביר, בולטת מאד אל מול נתונים ממדינות אחרות. אבל הפעם אני רוצה לכתוב על המזג של השופטים - המזג המאפשר להם כמעט מדי יום לזלזל בבוטות במתדיינים, בעצורים, בחשודים, בעורכי הדין ובקהל הפוקד את האולמות.
נוהג של שופטים שאין לדבר בו הוא האיחורים לדיונים. הנה דוגמאות מהימים האחרונים: נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב קבעה את הקראת פסק הדין בערעורו של ד"ר ג'קי סרוב לשמונה וחצי בבוקר. ד"ר סרוב, משפחתו, חבריו, קרוביו ואנחנו העיתונאים, גדשנו את האולם דקות ארוכות קודם לכן. אבל רק סמוך לשעה 9 הואילו השופטים, הנשיאה ברלינר ולצידה השופט חאלד כבוב והשופטת תחיה שפירא, להיכנס לאולם. מובן שאיש מהם לא חשב להתנצל על האיחור או להסבירו.
אתמול ניתנה הכרעת הדין של רופא אחר - ד"ר פיגר. גם הוא, כמו משפחתו וכמה ממטופליו, הקדימו להגיע לדיון. השופטת רחל גרינברג קבעה את הדיון לשעה 9, אבל רק 25 דקות אחר הואילה השופטת להכנס לאולם. גם היא לא חשבה שאת האיחור הזה יש להסביר. כמה אנשים מבוגרים שזיהו אותי בקהל שאלו אותי 'מה קרה?', ועניתי שזה הנוהג: לשופטים מותר לאחר והם לא מהססים לדלג מעל טובת ההנאה הזאת. השואלים סיננו בתגובה "חוצפה".
אין צורך לומר מה עובר על חשוד ונאשם עד שמגיע יום פסק הדין. אלא אם אתה ראש ממשלה או נשיא לשעבר, המשפטים נמשכים שנים. עינוי הדין קשה, המתח עצום, ואז ברגע האמת - השופטים לא פעם מורטים שוב את עצבייך ומתנהגים בזלזול. אגב, חרף פניותינו החוזרות ונשנות, דוברת בתי המשפט עו"ד אילת פילו לא העבירה תגובה בנושא הזה. גם לנו התברר: הם לא חושבים שהם צריכים להסביר את ההתנהגות המכוערת הזאת.
טורים נוספים של גיא פלג:
גזר דין סרוב הוא לוליינות משפטית