טראמפ לא יסתפק בזה: הבעיה שלא הייתה קיימת לפני המלחמה

שורה של התפתחויות חברו לנקודה שבה השחקנים השונים בזירה האזורית והגלובלית נדרשים להערכת מצבם, ניצבים בפני דילמות קשות ולקראת קבלת החלטות בעלות משמעויות אסטרטגיות. בין השאר, הבחירות בישראל והפוטנציאל שלהן להביא לשינוי הממשלה, ובעקבותיו לשינוי מדיניות, ייתכן אף בנושא האיראני; ההפסד הדרמטי של הרפובליקנים בבחירות האמצע וההודאה של הנשיא דונלד טראמפ שאחת הסיבות היא המלחמה באיראן; החשש של מדינות המפרץ שחזרה למלחמה משמעותה תקיפה רחבה של תשתיות אנרגיה, התפלה ותקשורת; הרצון של הנשיא טראמפ לקדם סוגיות בין-לאומיות אחרות בשנתיים האחרונות לכהונתו. שני השחקנים המרכזיים - ארצות הברית ואיראן - ניצבים בפני הצורך לקבל החלטות, במישור הדיפלומטי והצבאי, מעוניינים להציג הישגים אך יידרשו גם לוויתורים, ושאלת החוסן הכלכלי והפוליטי שלהם יכתיבו את מהלכיהם.

השחקן המרכזי היה ונותר הנשיא טראמפ, שהממשל שלו מפוצל קוטבית בין התומכים בהגעה להסדר וסיום המלחמה, לבין מי שסבורים כי נדרש עוד מהלך צבאי עצים ולאחריו הסדר. הנשיא שמבהיר עד כמה אינו רוצה ללכת על האופציה ההתקפית שתביא להרס תשתיות, חייב להציג הישג ואינו יכול להסתפק בפתיחת השיט במצר הורמוז, בעיה שלא הייתה קיימת לפני המלחמה, וחייב הישג בתחום הגרעין שהוא המטרה המוצהרת המרכזית של היציאה למלחמה. בשלב זה, הנשיא טראמפ נותן אופציה להמשך המגעים הדיפלומטיים תוך הישענות על המדיניות שהתגבשה בחודשים האחרונים, של הגברת הלחץ הכלכלי על איראן, באמצעות המצור המונע ממנה לייצא נפט ומאפשר יצוא נפט של מדינות המפרץ. במקביל, הממשל פועל לייצר סוג של "מצור יבשתי" על הגבולות של איראן, תוך הפעלת לחצים על שכנותיה, שספק אם יצליח במלואו. מצב זה בהחלט מייצר לחץ משמעותי על איראן והנשיא פזשכיאן עצמו הבהיר כי הדירקטיבה של המנהיג העליון היא "לשים קץ למצב של לא מלחמה ולא שלום". הדילמה המרכזית של הממשל האמריקני נותרה - האם מדיניות לחצים זו תביא להישגים המקווים, קרי, שינוי בעמדות של איראן ונכונות לפשרות אותן אינה מוכנה בשלב הזה לקבל?

האיראנים, מצידם, מצויים בלחץ כלכלי קשה, בחשש מהשלכות המחסור הקריטי בגז, ובהבנה שהציבור אף שחושש לצאת לרחובות, לאחר הטראומה של ההרג בתחילת השנה, עלול להגיע למצוקה חריפה שתביא להתפרצות אלימה. גם במשטר האיראני מתנהל ויכוח בין אלה הסבורים שנדרש להגיע להסכם ולמנוע תקיפה נוספת, כדי שניתן יהיה להתחיל לשקם את המצב הכלכלי, לבין אלה הסבורים כי נוכח המחירים הכבדים שכבר שולמו, וכדי להבטיח את עתידו של המשטר, איראן חייבת להשיג את יעדיה מתוך עמדה של חוזקה וללא ויתור על יעדיה ארוכי הטווח - בראשם הסרה מלאה של הסנקציות, סילוק הנוכחות הצבאית האמריקנית מהאזור והתחייבות לאי-תקיפה, ומיצוב מעמדה של איראן כמעצמה האזורית הברורה והמוכרת. עמדה זו מובלת על ידי המנהיג עצמו בתמיכת משמרות המהפכה, והיא זו המניעה את מגעי התיווך הנמשכים. בבסיס תפיסה זו, הערכה של המשטר כי ביכולתו לעמוד בתקיפה נוספת. זאת, נוכח מה שנתפס כהצלחה לשרוד את שתי המלחמות האחרונות; הנזקים שהסבו לצבא האמריקני בתקיפות על מערכות הרדאר והמטוסים במדינות המפרץ ובירדן; הנזקים שייגרמו לכלכלה העולמית והחשש של מדינות המפרץ מהמשך המלחמה. כדי לחזק את עמדתם מול ממשל טראמפ והשכנות, מאיימים האיראנים במהלכי תגובה שונים וחריפים מאלה שנקטו שתי המלחמות, כולל מהלכים קרקעיים לשכנות במפרץ, הרחבת הגבולות הגיאוגרפיים, ברמיזה ברורה לאירופה, ובשימוש בטילים מדויקים וארוכי טווח יותר.

מעל כל אלה, מתגבר באיראן השיח, כולל בדרגי משטר, לגבי הצורך בבחינה מחודשת של אסטרטגיית הגרעין, האפשרות לנטישת האמנה למניעת נשק גרעיני, ה-NPT, והאפשרות לייצור נשק גרעיני כאופציה ההרתעתית המועדפת. אף שאיראן לא נקטה עדיין באף אחד מהצעדים הללו, אלה הפכו רלוונטיים מאי-פעם. בפרלמנט האיראני, המג'לס, מקודמת טיוטה לחוק הדורש מהממשלה לצאת מאמנת ה-NPT, אותו הם מאיימים לאשר אם הנשיא טראמפ יחדש את המלחמה ויתקוף, כפי שהוא מאיים, את אתר הגרעין בהר המכוש; במקביל, נמשכים צעדי ניקוי שטח וחיזוק הגנה באתרי גרעין השונים.

גם המשטר האיראני ניצב בפני הדילמה שמלווה אותו זה זמן – כיצד לצאת מהלחץ הכלכלי הנמשך ללא ויתור על עמדות היסוד? האם יוזמה צבאית שתערער את המצב הנוכחי אבל תביא לפגיעה אנושה בתשתיות המדינה ובמערכי הטילים שלה, היא מהלך סביר? כיצד מתקדמים להבנות שמונעות מלחמה ומאפשרות לעבור את השנתיים שנותרו לנשיא טראמפ, מבלי לוותר על המשך תוכנית הגרעין ותוך השגת מירב ההישגים הכלכליים בזמן הקרוב?

ישראל, שלוש שנים אחרי תחילת המלחמה ולאחר שתי מלחמות עם איראן, הפכה, בכלל הסוגיות ובעיקר בזו האיראנית, תלויה במידה רבה בארצות הברית. המאזן האסטרטגי של ישראל מעורב עם פוטנציאל שלילי עתידי. ישראל לא השיגה ניצחון מוחלט באף אחת מהחזיתות בהן נלחמה וכולן נותרו פתוחות, משתקמות ומטרידות להמשך: אף שפגעה צבאית קשות בחמאס, אף שמחזיקה ביותר ממחצית השטח בעזה, השליט ברצועה נותר ארגון חמאס והוא פועל להשתקם, גם אם ברור שהוא רחוק מיכולותיו לפני המלחמה; חיזבאללה נפגע קשות, הן צבאית והן פוליטית במעמדו בלבנון, אולם הוא ממשיך להוות גורם כוח בזירה הפוליטית, לא מאפשר לממשלת לבנון לפרקו מנשקו, ממשיך לקבל כספים ואמל"ח מאיראן; בסוריה, למרות ההתפתחות החיובית עם סילוקו של בשאר אסד, חוליה מרכזית בציר איראן-חיזבאללה, לא השכילה ישראל לנצל את הצורך של המנהיג החדש, א-שרע, בשנתו הראשונה ללגיטימציה וקשר לוושינגטון, כדי לגבש הבנות ביטחוניות ארוכות טווח ובמוקדן מאבק משותף מול איראן וחיזבאללה; ובאיראן, שתי המלחמות פגעו במרכיבי תוכנית הגרעין אך לא חיסלו את האופציה האיראנית לנשק גרעיני. איראן ממשיכה לאחוז במלאי גדול של אורניום מועשר, כולל לרמות גבוהות, הידע נותר גם אחרי הפגיעה במדעני גרעין חשובים, המוטיבציה לנשק גרעיני רק גדלה והוכח לכול כי ישראל בעצמה, ללא ארצות הברית, אינה מסוגלת לפגוע בכלל מרכיבי תוכנית הגרעין.

• איראן נדחקת לנקודת ההכרעה על שרידותה | סימה שיין, פרשנות

גם בזירה הבין-לאומית מעמדה של ישראל מהגרוע ביותר שהיה אי-פעם. והחמור מכול, בארצות הברית עצמה, כשהנשיא שיש מי שמגדירו כ"טוב ביותר לישראל", מגדיר את ישראל כמי שהציבור האמריקני "מתעב", וכלל הסקרים מעידים על כרסום קשה במעמד ישראל בקרב שתי המפלגות ובעיקר בדור הצעיר שירכיב את המנהיגות הבאה בארצות הברית. חשבון הנפש הזה של כלל השחקנים צריך להוביל לשינוי מדיניות. לישראל יש הזדמנות עם הקמתה של ממשלה חדשה לבחון את מדיניות הביטחון שלה, לא לדבוק בהמשכיות ולפתוח אופציות מדיניות חדשות.

>>> סימה שיין היא מומחית לאיראן, חוקרת בכירה ולשעבר ראש תוכנית איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)