N12
פרסומת

לא מחכה לאמון: איחוד האמירויות נערכת לחיות לצד האיום האיראני

איחוד האמירויות, קטאר וערב הסעודית נוקטות אסטרטגיה כפולה מול איראן לאחר עצירת המלחמה: הרתעה ודיאלוג במקביל • אבל ישראל תטעה אם תפרש שיח של המפרציות עם איראן כנסיגה אסטרטגית - ריבוי המסגרות והשותפים הוא עצמו האסטרטגיה • פרשנות

ד"ר יואל גוז'נסקי
ד"ר יואל גוז'נסקי
N12
פורסם:
מנהיג איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד
זה לא בהכרח ויתור אסטרטגי (מוחמד בן זאיד, ארכיון) | צילום: Antonio Masiello/Getty Images, Getty Images
הקישור הועתק

ד"ר אנואר גרגאש, היועץ הבכיר לנשיא איחוד האמירויות, שיח' מוחמד בן זאיד, הוא מהקולות החשובים ביותר להבנת החשיבה האסטרטגית במפרץ. לכן, הדברים שאמר השבוע ב-Hili Forum - הפורום האסטרטגי החשוב ביותר באיחוד האמירויות - ראויים לתשומת לב מיוחדת. "איראן נותרה שכנתנו", אמר גרגאש. "הגיאוגרפיה אינה מותירה לנו חלופה למעורבות". לדבריו, ניתן ואף צריך יהיה לשקם את היחסים עם איראן, אף שבניית האמון מחדש עלולה להימשך שנים רבות, אולי עשורים.

הנקודה המעניינת בדבריו אינה כמה זמן יידרש כדי להשיב את האמון. היא שאיחוד האמירויות אינה מתכוונת לחכות לו.

גם לפני המלחמה האמון של מדינות המפרץ באיראן לא היה רב. באבו דאבי, בריאד ובדוחא לא היו זקוקים למלחמה כדי ללמוד מה טיבו של המשטר האיראני. הן מכירות היטב את איראן, את משמרות המהפכה, את תוכנית הטילים שלה, את השימוש בשלוחים ואת הנכונות להפעיל כוח כדי לקדם אינטרסים אזוריים. הן מעולם לא חשבו שאיראן היא שווייץ.

המלחמה רק החריפה את החשד. אלפי טילים וכטב"מים ששיגרה איראן לעבר איחוד האמירויות ומדינות אחרות במפרץ הרסו, כדברי גרגאש, גשרים שנבנו במשך עשרות שנים. מבחינת אבו דאבי, איראן שלאחר המלחמה אינה פחות מאיימת מזו שלפניה - ואולי אף יותר. ובכל זאת, דווקא עכשיו מתחדד הצורך לדבר איתה. זהו לכאורה פרדוקס, אך הוא נמצא בלב תפיסת הביטחון המפרצית. דיאלוג עם איראן אינו מבוסס על אמון באיראן; הוא נובע מחוסר האמון בה.

הגיאוגרפיה לא השתנתה בעקבות המלחמה. איראן עדיין שולטת בחופו הצפוני של המפרץ, יושבת לצד מצר הורמוז ומחזיקה בארסנל גדול של טילים וכטב"מים המסוגל לפגוע בתוך דקות בתשתיות האנרגיה, הנמלים, שדות התעופה והערים של שכנותיה. מדינות המפרץ יכולות לשפר את ההגנה האווירית שלהן, להקים צינורות ונמלים העוקפים את הורמוז, ולצרף שותפים ביטחוניים נוספים. הן אינן יכולות להזיז את איראן.

מוג'תבא ח'אמנאי, מוחמד בן סלמאן, מוחמד בן זאיד
להרתיע את איראן - וגם לדבר איתה (ארכיון) | צילום: Reuters, AP
פרסומת

מכאן נובעת הדואליות של מדיניותן. הן מבקשות להרתיע את איראן ובה בעת לדבר איתה; להתחמש נגדה ובה בעת להשאיר ערוצים פתוחים לטהראן; להעמיק את הקשרים עם ארצות הברית ובה בעת להבהיר לאיראן כי שטחן אינו אמור לשמש בסיס לפעולה נגדה.

אין בכך בהכרח התרחקות מארצות הברית. להפך. מדינות המפרץ עדיין זקוקות מאוד ליכולות האמריקניות. אלא שהמלחמה המחישה שוב שהגנה חיצונית, חזקה ככל שתהיה, אינה יכולה למנוע את כל הנזק. בסיס אמריקני הוא נכס ביטחוני, אך בעת מלחמה עם איראן הוא עלול גם להפוך את המדינה המארחת לחלק משדה הקרב.
לכן, גידור אינו בחירה בין וושינגטון לטהראן. הוא הניסיון להחזיק בשני דברים בעת ובעונה אחת: הרתעה אמריקנית מול איראן וערוץ איראני שיסייע למנוע את הצורך להשתמש בה.

קטאר ממחישה היטב את ההיגיון הזה. למרות האיומים והמלחמה, דוחא ממשיכה לקיים מגעים ישירים עם טהראן. בסוף חודש אוגוסט נפגש ראש ממשלת קטאר ושר החוץ שלה בטהראן עם שר החוץ האיראני, ובמקביל ממשיכה קטאר לפעול לחידוש המשא ומתן בין איראן לארצות הברית ולהסדרה במצר הורמוז. אין בכך ביטוי לאמון באיראן. דוחא מדגישה במקביל את זכותה להגן על עצמה ואת התנגדותה לאיומים איראניים. היא פשוט אינה רואה סתירה בין השניים.

פרסומת

גם באיחוד האמירויות, התמונה מורכבת יותר מהחלוקה המקובלת בין עימות לפיוס. אבו דאבי הצהירה על כוונתה לעצור את קשרי המסחר והפיננסים עם איראן - הגם שניתוק מוחלט אינו באמת אפשרי - והיא פועלת במקביל עם ארצות הברית להגברת הלחץ על טהראן. גרגאש עצמו קרא להבטיח שהיצוא והמסחר האמירותי לא יהיו "בני ערובה" של המלחמה, באמצעות נמלים, צינורות ומסדרונות חלופיים. ובאותה נשימה הוא אומר שיחסים פונקציונליים עם איראן חייבים בסופו של דבר להשתקם.

ערב הסעודית, קטאר ואיחוד האמירויות מבינות שהפחתת החיכוך עם טהראן יכולה להיות שכבת הגנה נוספת. אין ודאות שהדיאלוג ימנע את ההתקפה הבאה, ובוודאי שאין לראות בתקופות של שקט הוכחה לכך שאיראן שינתה את תפיסתה. אולם, מבחינת מדינה קטנה או בינונית היושבת בטווח הטילים האיראניים, גם ערוץ תקשורת שמפחית במעט את הסיכון לטעות בחישוב, מאפשר להעביר מסרים או מבהיר קווים אדומים הוא נכס ביטחוני.

מכאן גם לקח חשוב לישראל. בירושלים קיימת לעיתים נטייה לפרש התקרבות של מדינות ערב לאיראן כבחירה אסטרטגית: אם ריאד או אבו דאבי מדברות עם טהראן, הן כביכול מתרחקות מהמחנה המתנגד לה. זו קריאה פשטנית מדי של ההתנהלות המפרצית.

פרסומת

מדינות המפרץ אינן חייבות לבחור. הן יכולות לראות באיראן את האיום המרכזי על ביטחונן ובה בעת לנהל עמה יחסים. הן יכולות להסתמך על ארצות הברית ובה בעת לפתח קשרים עם סין, הודו, טורקיה ופקיסטן. הן יכולות לחזק את יכולותיהן הצבאיות ובה בעת לחפש הסדרים עם היריב שמפניו הן מתחמשות. למעשה, ריבוי המסגרות והשותפים הוא עצמו האסטרטגיה.

המלחמה לא פתרה עבור מדינות המפרץ את הבעיה האיראנית. היא הפכה אותה לחריפה יותר. איראן נשארה חזקה מספיק כדי לגרום נזק עצום לשכנותיה, קרובה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה, ובלתי צפויה מכדי שניתן יהיה לסמוך עליה. לכן, השאלה אינה מתי יחזור האמון. הוא לעולם לא יהיה מלא. מדינות המפרץ פשוט אינן יכולות להרשות לעצמן להמתין. הן צריכות להרתיע את איראן, להתגונן מפניה - ולדבר איתה. אצל מדינות המפרץ, יחסים תקינים עם איראן אינם סימן לכך שהאיום האיראני נעלם מבחינתן.

פרסומת

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית