משהו עמוק מתחיל להיסדק בחברה החרדית

במשך שנים הורגלנו לשמוע שהיעדרן המוחלט של נשים מן המפלגות החרדיות הוא עניין דתי. שכך מחייבת ההלכה, ושזהו אורח החיים החרדי שעל החברה הליברלית לקבל אותו. והינה, שתי נשים בארבעת המקומות הראשונים במפלגה חרדית, היא דרמה שקשה לפספס. חרדים הקוראים תיגר על מנגנוני השליטה כלפיהם, ועל הסדר הפוליטי שהתקבע כאן עוד מימי בן-גוריון ביחסה של המדינה לציבור החרדי. זהו כבר הפנמה של כללי המשחק הדמוקרטי: מי שמבקש לפתוח את החברה החרדית, להשתלב במדינה ולהיות חלק מחברה אזרחית שוות זכויות וחובות, אינו יכול להותיר מחצית מן הציבור מחוץ למוקדי הכוח וההנהגה. מדינה, דמוקרטיה ושוויון זכויות הם עסקת חבילה. אבל הצבת הנשים בקדמת הבמה היא רק הסימן לכך שמשהו עמוק יותר קורה.

• המפלגות החרדיות החדשות נחושות לעשות שינוי

בתוך מערכת הבחירות הרועשת, מפלגת "הציבור החרדי" מסתמנת כאחד האירועים הפוליטיים המעניינים והפחות מדוברים. הרבה יותר מקוריוז או מפלגת אווירה - תחילתו של פירוק מערכת של מוסכמות, אינטרסים ובעיקר מנגנוני שליטה. כל זה מתרחש בדיוק במקום שהופך את מערכת הבחירות הנוכחית לגורלית כל כך עבורנו.

אנשי המפלגה עצמם אולי אינם מבקשים לחולל מהפכה מסדר הגודל לו אנו נדרשים, וכנראה שכל מבוקשם הוא "לחזור הביתה בשלום", קרי, לדאוג באמת לציבור החרדי: לעבודה, השכלה, שירות צבאי והשתלבות בחברה הישראלית. לכן, דווקא משום כך קשה להפריז בחשיבותו של המהלך, שבו אלו שעליהם הצביעו במשך שנים כמקור הבעיה, מפנים אצבע גלויה כלפי נציגיהם ואומרים בפשטות - המלך עירום. המודל שנבנה כאן במשך עשרות שנים הוא "שקר". מה שהוצג כהכרח דתי אינו מתחייב מן התורה, ומה שנעשה בשם "שמירת הציבור החרדי" אינו משרת אותו.

ההנחה שהדרך לקיים חברה חרדית היא להשאיר אותה מתבדלת, תלויה כלכלית, ופטורה מחובות המדינה, היא לא יותר ממערכת של אינטרסים וכוח המשרתת בראש ובראשונה את הרבנים, העסקנים והפוליטיקאים - מנגנון פוליטי של מדכאים ומדוכאים. בעיקר, להגיד ללא מורא - נציגי הציבור החרדי לא רק שאינם מייצגים אותנו, הם נגדנו.

כך אימפריות נופלות, כשהחיים עצמם דוחפים אנשים לדרוש מציאות אחרת. כל עוד הביקורת הגיעה מבחוץ, מבג"ץ, מחוקי הגיוס, מסנקציות או מדרישות ללימודי ליבה, הנרטיב של ההנהגה החרדית עוד החזיק מעמד: "רודפים אותנו", "רוצים לחלן אותנו", "פוגעים בעולם התורה". טענות שבמשך שנים נשמעו משכנעות דיין, ובוודאי לאוזן הליברלית, שהתרגלה לקבל כמעט כל פרקטיקה חרדית כביטוי של שונות תרבותית שיש לכבד.

אלא שהסיפור הזה מתקשה לעמוד מול ביקורת שבאה מבפנים: מול הורים שבסך הכול רוצים בתי ספר ממלכתיים חרדיים לילדיהם, מול צעירים המבקשים להיות חלק ולפרנס בכבוד, ומול נשים חרדיות שתובעות לעצמן מקום בהנהגה.

וכשזה קורה והקול נשמע, לא רק הממסד החרדי נחשף במערומיו. גם העסקה הפוליטית המושחתת שמתנהלת כאן במשך עשרות שנים מתבררת בחריפותה: העסקנות החרדית ניצלה את אזרחי ישראל כדי לצבור כוח, תקציבים ופטורים; ממשלות ישראל ניצלו את הציבור החרדי, על גב המשרתים והעובדים, לטובת הנהגה חרדית, שנתנה להם את השלטון.

הדיבור הרגיל על "בעיית החרדים" מיצה את עצמו. גיוס, ליבה, תעסוקה, עוני ואי-שוויון כבר אינם דורשים הסברים נוספים. לאחר 7 באוקטובר, המשבר מונח לפתחנו במלא העוצמה. מדינה הזקוקה לחיילים ולכוח עובד אינה יכולה להמשיך לעוד קדנציה של אותה מדיניות, והמחיר עלול להיות קריסה של המודל הציוני כולו.

השתלבות הציבור החרדי אינה עוד סוגיה חברתית שאפשר לדחותה. היא תנאי ליכולתה של מדינת ישראל להמשיך ולהתקיים כחברה מתפקדת, בת קיימה. מספר המנדטים שתקבל "מפלגת הציבור החרדי" אינה השאלה החשובה ביותר. גם אם אנשיהם אינם יוצאים לכבוש את הבסטיליה, ודרישותיהם פשוטות בהרבה, דווקא בכך טמון כוחם. כי בדרך, הם עשויים לחלץ לא רק את הציבור שלהם ממנגנונים שכבלו אותו במשך שנים, אלא את מדינת ישראל מן המלכוד שלה עצמה.

הרכבת כבר יצאה מהתחנה, והשאלה היא כמה רחוק היא תגיע. והפעם זה בנפשנו. יש תקווה.

>>> עו"ד בתיה כהנא דרור היא עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן