המהלך שהעביר את הביטחון הלאומי של ישראל לידי טראמפ

מה טראמפ באמת רוצה במזרח התיכון?

ארה"ב פועלת באופן נמרץ ליישם את חזון טראמפ למזרח התיכון - בעזה, בסוריה ובלבנון. יש הטוענים שאין לטראמפ אסטרטגיה. את זה ההיסטוריה תשפוט, אך בינתיים הפעולות בשטח מרמזות אחרת. טראמפ מעצב את האזור לפי קווי מדיניות ברורים למדי. נכון, התפיסה שלו שוגה לעיתים כי היא לא מתחשבת מספיק בדת ובאידיאולוגיה. והעובדה שהוא מצייץ מסרים סותרים בקצב מסחרר לא עוזרת להבין את התמונה. אבל יש לו מדיניות. והיא משפיעה ישירות על ישראל.

כי ישראל הסכימה, למעשה, ל"מיקור חוץ אמריקני" של מדיניות הביטחון הלאומי שלה. זו התפתחות דרמטית, אז שווה לעצור עליה לרגע: החזון האמריקני מעצב בפועל את מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל. לא ירושלים, וושינגטון. בחינת יישום החזון הזה בעזה היא מקרה בוחן שילמד אותנו איך הוא ייראה בעתיד בלבנון ובסוריה.

איך תוכנית 20 הנקודות הפכה למציאות

תוכנית 20 הנקודות היא למעשה, יישום של החלטת ממשלת ישראל בנוגע ל"יום שאחרי" בעזה - החלטה שהתקבלה עוד לפני התמרון הקרקעי, ונשארה על המדף. עד שטראמפ אכף אותה מבחוץ.

המתווה שאישר הקבינט בניהול המלחמה קבע שאחרי הכרעת חמאס תועבר השליטה האזרחית בעזה לממשל טכנוקרטי שאינו קשור לא לחמאס ולא לרשות הפלסטינית, ותחודש היוזמה להרחיב את הסכמי אברהם. וזה, פחות או יותר, מה שקורה עכשיו.

מה שהביא לאכיפה האמריקנית של 20 הנקודות הוא שילוב של שלושה דברים שקרו בעבר: התוכנית הישראלית לכיבוש העיר עזה ולשיטוחה, הלחץ של משפחות החטופים על הנשיא, והתקיפה הישראלית בדוחא שערערה את ביטחון מדינות המפרץ. הרצף הזה הוביל את טראמפ לאכוף את התוכנית שהביאה בסופו של דבר לשחרור החטופים.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

התוכנית כללה גם הקמת מועצת ניהול בין-לאומית ייעודית לעזה ("מועצת השלום", Board of Peace, ובקיצור: BoP), שתפקידה לפקח על הממשל הטכנוקרטי שיחליף את חמאס בשלטון (המועצה הלאומית האדמיניסטרטיבית של עזה, NCAG). הממשל הזה ייעזר בכוח ביטחוני בין-לאומי לשמירת חוק וסדר ולפיקוח על פירוז הרצועה (כוח הייצוב הבין-לאומי, ISF).

ישראל, מצידה, הסכימה להפסקת אש ולנסיגה הדרגתית מהרצועה בתנאי פירוז, ולאפשר שיקום באזורים שכבר "נוקו מחמאס" - גם אם חמאס לא מסכים ולא משתף פעולה. אבל הסעיף הרגיש פוליטית הוא סעיף 19: ישראל הסכימה לתהליך מדיני עתידי שיוביל להקמת מדינה פלסטינית. זה המפתח להרחבת הסכמי אברהם - וגם הוא, כמו כל השאר כאן, חלק מחזון טראמפ.

איך בדיוק ממשלת ימין מלאה הסכימה לבינאום הסכסוך, להכנסת כוח זר לרצועה ולתהליך מדיני שיוביל למדינה פלסטינית? התשובה הסבירה: אף אחד לא באמת האמין שחמאס יעמוד בהתחייבותו. ההנחה הייתה שהתוכנית תיעצר אחרי השלב הראשון - קבלת החטופים חזרה - וכל השאר יקרוס. באשמת חמאס.

ואכן, חמאס לא עמד בהתחייבויותיו.

עם תחילת מבצע "שאגת הארי" הוא התנער מהמחויבות להעביר את הנשק הכבד, המנהרות ואתרי הייצור לממשל הטכנוקרטי. צה"ל הגיב בכיבוש חלקים נוספים מהרצועה - מ-53% במועד קבלת מסמך 20 הנקודות, לכמעט 65% כיום - והגביר את קצב הסיכולים של מנהיגי חמאס ומחבלי ה-7 באוקטובר. חמאס, מצדו, לא ירה טיל אחד לעבר ישראל. הוא פשוט האיץ את בניין הכוח, והידק את האחיזה באוכלוסייה: מיסוי סחורות, אכיפת חוק וסדר, השתלטות שקטה.

המצב הזה התאים לכולם. גם לישראל, גם לחמאס, וגם לרש"פ, שרואה בממשל הטכנוקרטי מתחרה פוליטי. הקיפאון נמשך כל עוד ארה"ב הייתה עסוקה במלחמה באיראן. עם דעיכתה, טראמפ - שמחפש הישג היסטורי - חזר לעזה ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. שילוב הלחץ הצבאי על הרצועה עם ההתעניינות המחודשת של וושינגטון הוא שמסביר את יוזמת 15 הנקודות של מועצת השלום.

תוכנית 15 הנקודות: ההסכם שישראל כמעט ואיננה צד לו

בשונה מתוכנית 20 הנקודות, שעליה חתומה ישראל, זהו הסכם שממנו היא כמעט נעדרת לחלוטין (למעט אישור קבינט להכנסת כוח צבאי זר לשטח ישראל - אישור שהתקבל ב-26 ביולי). תוכנית 15 הנקודות היא הסכם בין מועצת השלום לחמאס, שנועד לשכנע את הארגון להסכים לכניסת ממשלת הטכנוקרטים.

הוא לא סותר את תוכנית 20 הנקודות. אבל הוא לא נעים לאוזן הישראלית. הטון כלפי חמאס מתחנף, לפעמים ממש מתרפס. הדגש על ביטחון פעילי חמאס בשלב הביניים גדול מדי. והניסוחים יוצרים סימטריה בין חמאס לישראל, כאילו מדובר בשני צדדים שווים שפשוט לא סומכים אחד על השני.

מעבר לדיבורים הכלליים, שעליהם ניתן לומר את הפתגם הערבי "על דיבורים אין מיסוי", יש בתוכנית שלוש בעיות מעשיות ממש:

א) קטאר וטורקיה הן חלק ממנגנון האימות שאמור לדווח על פירוק נשק חמאס - דיווח שיחייב את ישראל לנסיגה מקבילה. החשש: שהן דווקא מעוניינות לשמר את מעמד חמאס ברצועה.

ב) נשק חמאס יופקד בידי רשות ביטחונית פלסטינית שהרכבה וסמכותה לא ברורים. ולפי אנשי חמאס בהתבטאויות פומביות, הנשק ה"אישי" - כולל מטענים ומטולי נ"ט, לשיטתם - לא נכלל בהפקדה כלל. עיקור נשק מלא, במציאות כזו, דורש מידה רבה של נאיביות.

ג) לא ברור מי בדיוק ישמור על חוק וסדר ברצועה. וההסכמה העקרונית לשלב אנשי חמאס בכוח הזה (כפוף לאישור ביטחוני ולמסירת נשק) עלולה לייצר בדיוק את מה שרצו למנוע: ממשל טכנוקרטי שכוח הביטחון הפנימי שלו מאויש, בפועל, בידי חמאס.

הפתרון הדיפרנציאלי: "רמזור" בשלושה צבעים

בתמצית: ישראל נסוגה בשטח הירוק רק תמורת פירוז מאומת בשטח האדום, ובשטח הכתום היא בפועל בונה את שכבת החיץ - הגרעין של עזה הבאה, בלי חמאס ותחת שלטון המשתף פעולה עם ישראל.

להתעמת חזיתית עם טראמפ זה לא רעיון טוב. לסגת מתוכנית 20 הנקודות - גם לא. נשארת אופציה שלישית: ליישם את היוזמה החדשה של מועצת השלום באופן שמשפר, בפועל, את המצב הביטחוני של ישראל. וזה אומר ליישם אותה אחרת בשלושה מרחבים שונים.

לצורך שפה משותפת: שטח הרצועה מחולק היום בפועל לשלושה אזורים. השטח האדום (כ-40%) - מרחב המחיה של כ-2 מיליון עזתים, בשליטת חמאס. השטח הירוק (כ-50%) - מגבול הרצועה ועד הקו הצהוב המקורי, בשליטת צה"ל. השטח הכתום (כ-10%) - השטח שצה"ל תפס מעבר לקו הצהוב מאז הפסקת האש.

בשטח האדום תפעל הממשלה הפלסטינית החדשה (NCAG). חמאס, שהסכים לכניסתה, יעביר לה את סמכויות השלטון. הנשק הקל יישאר בידיו בינתיים - לצורך הגנה עצמית ומניעת מלחמת אזרחים - אבל בהדרגה הוא אמור להתפרק מכל נשקו.

"אמור" היא המילה המפתח כאן. כל ויתור על נשק יאומת על ידי מנגנון בין-לאומי שכולל, מלבד טורקיה וקטאר, גם את ארה"ב ומדינות שאמינותן גבוהה בעיני ישראל. ורק בהתאם לאימות הזה תבוצע נסיגה ישראלית - שטח מול שטח ופירוז תמורת פירוז.

בשטח הכתום יתפרס כוח הייצוב הבין-לאומי (ISF), ויתחיל שיקום: פרויקטים למגורים לתושבים שעברו בדיקה ביטחונית. ככל שהוא יתרחב, הוא יהפוך לשכבת חיץ בין האדום לירוק - הגרעין של "עזה החדשה", בלי חמאס, בשליטת כוח הייצוב. ואם אכן יתבצע פירוק נשק מלא, הממשל הטכנוקרטי ייקח את השליטה גם על השטח הכתום המשוקם.

מה זה אומר בפועל?

התוכנית של טראמפ מתוארת בניירות שלו כ"נתיב אמין למדינה פלסטינית". זה לא פותר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל זו התקדמות מספקת כדי לאפשר למדינות נוספות להצטרף להסכמי אברהם.

הסיכון: התהליך איטי מאוד, ובמזרח התיכון שום דבר לא נשאר יציב מספיק זמן כדי לממש חזון שאפתני כזה - במיוחד כשההצלחה שלו תלויה בפירוק מרצון של ארגון טרור מנשקו.

ההזדמנות: חמאס כבר לא שולט בעזה. צה"ל ממשיך להחזיק בשטח הירוק כערובה לפירוז אמין. ודינמיקה חיובית, עם ניחוח של תהליך מדיני, מקטינה את הסיכון לבידוד מדיני ומגדילה את הסיכוי לנורמליזציה רחבה יותר במזרח התיכון.

הלקח: מצב מיקור החוץ של הביטחון הוא המציאות. עכשיו צריך לדעת לנהל את זה.

ה "עמימות הבונה" שטראמפ מפעיל מאפשרת לכל הצדדים להסכים - אבל היא גם פותחת פתח להטעיות, לנרטיבים חלופיים ולעיוות המסר. האמת נהיית חמקמקה יותר. והעמימות הזו גם מונעת דיון ציבורי אמיתי על האסטרטגיה שמיושמת, ממש עכשיו, בשטח.

המציאות הפשוטה היא שישראל כבר לא עצמאית במדיניות החוץ שלה. ארה"ב מנהלת ומכתיבה אותה. זה מחייב שיתוף פעולה הדוק, ורתימה אמריקנית ליישום שלא יסתור את האינטרס הישראלי. לישראל אין את הפריווילגיה להיתפס כגורם משבש וסרבן - אבל יש לה, כפי שראינו, יכולת אמיתית ליצור זהות אינטרסים מועילה.

ישראל בחרה להעביר את הביטחון הלאומי שלה למיקור חוץ בוושינגטון. השאלה שנשארה היא אם היא תדע גם לפקח על הספק.

חמש המלצות

להסביר. על ממשלת ישראל להסביר טוב יותר לציבור את המדיניות, את יישומה בשטח ואת ההזדמנויות הגלומות בה - גם אם היא מנוגדת לתפיסת עולמם של החלקים הימניים יותר בקואליציה. דיון ציבורי פתוח הוא לא מותרות, הוא הכרח.

לשתף פעולה. לישראל אין הרבה ידידים בארה"ב, ולאבד את תמיכת הנשיא ברגע קריטי כזה מסוכן מדי - בייחוד נוכח האופן הרגשי והאישי שבו הוא מגיב לכל רמז לכפיות טובה או לעלבון אישי. לכן יש לאמץ את המדיניות, ובמקביל להציף את הבעיות והפערים שנובעים מהעמימות שלה.

להאיץ. המתווה של טראמפ ממיר הישגים צבאיים של צה"ל - כיבוש שטח, השמדת אויב - בהישג מדיני. נכון, יש ספק רב ביחס ליכולת לפרק ארגוני טרור מנשקם, אך השארתם בשלטון גרועה יותר. עומק ההגנה חשוב, אבל לא כל שטח ולא כל נקודה חשובים באותה מידה. ותהליך הנסיגה הוא הדרגתי, מותנה באימות וניתן לעצירה בכל שלב - כך שיש מספיק דרגות חופש כדי לצאת למסע הזה, ולבחון בשטח את מימושו.

לאזן. אנו נמצאים בימי קמפיין. הצהרות שמסייעות לקמפיין בטווח הקצר (שלילת יוזמת מועצת השלום וזלזול ביוזמת טראמפ, לדוגמה) עלולות לפגוע ביחסים עם נשיא ארה"ב בטווח הבינוני, ולצמצם את חופש התמרון המדיני שאחרי.

יש להתמודד עם האיום של שחיקת יחסי ישראל ארה"ב. נדרש שינוי מדיניות של ממשלת ישראל שתכליתו שיפור מעמדה הבין-לאומי של ישראל ומניעת הידרדרות נוספת. ניתן לעשות זאת בכל זירות הלחימה ובזירה הפנימית. אבל נדרשת יוזמה מדינית, מנהיגות ערכית, וכושר ניהול אפקטיבי. ובשורה התחתונה: שחיקת יחסי ישראל ארה"ב היא איום חמור מאוד והוא מחמיר שבעתיים במציאות שבה ארה"ב קובעת את מדיניות החוץ של ישראל ומגבילה אותה.

>>> האלוף במיל' תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)