מצר הורמוז הופך לבעיה של העולם - אבל עדיין לא של כולו

לאט, אולי לאט מדי, המשבר במצר הורמוז הופך מבעיה של מדינות המפרץ לסוגיה בין-לאומית. ההצהרה המשותפת של 76 מדינות ו-3 גופים בין-לאומיים (האיחוד האירופי, הליגה הערבית ומועצת שיתוף הפעולה במפרץ) בשולי עצרת האו"ם, הקוראת לפתיחה מלאה ומיידית של המצר ולמעבר בטוח של כלי שיט ללא אגרות ותנאים, היא אולי הביטוי המובהק ביותר לכך עד כה. לראשונה, מתגבשת חזית דיפלומטית רחבה שמבקשת לומר כי חופש השיט בהורמוז אינו עניינן הפרטי של איראן ושכנותיה, אלא אינטרס בין-לאומי.

• אחרי התדרוכים - טראמפ דוחה בקולו את ההצעה של איראן

יש לכך חשיבות מיוחדת משום שהמלחמה כבר הוכיחה עד כמה קשה לעקוף את מצר הורמוז. במשך שנים השקיעו מדינות המפרץ מיליארדים ביצירת חלופות לצוואר הבקבוק: צינורות, נמלים ומסופי יצוא שנועדו לאפשר להן להמשיך להזרים אנרגיה לשווקים גם בשעת משבר. אלא שהחודשים האחרונים המחישו את המגבלה הבסיסית של האסטרטגיה הזאת.

כך נכשל הניסיון לעקוף את צוואר הבקבוק במפרץ

הדוגמה הבולטת ביותר היא צינור מזרח-מערב הסעודי. הצינור, שנבנה מלכתחילה על רקע מלחמת איראן-עיראק, מוביל נפט משדות המזרח אל ינבוע שלחוף ים סוף ויכול להעביר כ-5 מיליון חביות נפט ליצוא. עם השיבוש במצר הורמוז, הוא הפך מתשתית גיבוי לעורק אסטרטגי. אלא שדווקא בשל חשיבותו החדשה הוא הפך למטרה: מתקפות של המיליציות השיעיות בעיראק הביאו להשבתתו. סעודיה החלה בהפעלה חלקית שלו, אך החזרת מלוא היכולת עשויה להימשך שבועות - אלא שאז ניתן לפגוע בו שוב. הצינור הפך בעצם לצוואר בקבוק כמו המצר.

לאחר שהצינור שנועד לעקוף את הורמוז נפגע, הסעודים נאלצו להחזיר חלק מהנפט דווקא אל המצר שממנו ביקשה להימנע, באמצעות מערך יקר ומסוכן של העברות נפט בין מכליות. וגם בקצה השני אין ביטחון. הזרמת הנפט לינבוע עוקפת את מצר הורמוז, אך כדי להגיע ממנו לשווקים רבים נדרשת תנועה בים סוף ובסביבת באב אל-מנדב. במקביל לפגיעה בצינור, החות'ים הרחיבו את אחיזתם באזור המצר ואת התקפותיהם על סעודיה. כך נוצרה מציאות שבה הנתיב החלופי להורמוז מאוים הן ביבשה והן בים.

תשתית עוקפת אינה מבטלת פגיעות; לעיתים היא פשוט מעבירה אותה למקום אחר. ככל שצינור, נמל או מסוף הופכים חשובים יותר בזמן מלחמה, כך עולה ערכם כמטרה. גם בניית צינורות נוספים - למשל לכיוון הים הערבי - יכולה להגדיל מאוד את החוסן ואת כושר התמרון, אך אינה יכולה להחליף את הצורך בחופש שיט במפרץ עצמו. המפרץ אינו רק נתיב יצוא של נפט וגז. בתוכו נמצאים נמלים, מתקני תעשייה ומרכזי סחר שעליהם נשענות כלכלות האזור.

מכאן חשיבותה של הצהרת המדינות. במשך חודשים נדמה היה שהקהילה הבין-לאומית מקבלת בהדרגה מצב שבו אחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם פועל תחת מגבלות ואיום. כעת מתרחבת ההכרה שהבעיה אינה יכולה להישאר על כתפי מדינות המפרץ וארצות הברית בלבד.

למה המעצמות באסיה לא מצטרפות למאבק לפתיחת מצר הורמוז?

אבל זו עדיין אינה הקהילה הבין-לאומית כולה. חשובה לא פחות מרשימת המצטרפות היא רשימת הנעדרות. סין אינה שותפה למהלך, וגם טורקיה ופקיסטן - שהתחייבו להגן על סעודיה - אינן בו. בתוך המפרץ עצמו, עומאן וקטאר אינן מופיעות כחותמות לאומיות נפרדות, לכן עדיין אין קונצנזוס בין-לאומי מלא לגבי הדרך להתמודד עם איראן.

הפער הזה חשוב במיוחד במקרה הסיני. אסיה נפגעה באופן לא פרופורציונלי מהמשבר: משום שכ-80 אחוזים מהנפט המגיע לאזור הפסיפי עובר במצר הורמוז. אם מדינות אסיה הן מן הנפגעות המרכזיות, חופש השיט במצר אינו יכול לאורך זמן להישאר בעיקר משימה ביטחונית אמריקנית ומפרצית.

יש גם פער בין הצהרה לבין פעולה. קואליציה של כ-80 מדינות היא הישג דיפלומטי; היא עדיין אינה מנגנון שמבטיח מעבר של מכלית אחת. השאלה הבאה היא מה מוכנות המדינות הללו לעשות כדי לתרגם את העיקרון של חופש השיט למציאות: לחץ דיפלומטי, צעדים כלכליים, ליווי ימי, מודיעין, הגנה על תשתיות או הסדר עם איראן.

המלחמה מלמדת אפוא שני לקחים המשלימים זה את זה. הראשון הוא שמדינות המפרץ חייבות להמשיך לגוון נתיבי יצוא, לבנות צינורות, לפתח נמלים מחוץ למפרץ וליצור יתירות בתשתיות. אין תחליף לחוסן. אבל הלקח השני חשוב לא פחות: אין מעקף אמיתי למצר הורמוז. כאשר המצר משובש, החלופות הופכות קריטיות; וכשהן הופכות קריטיות, הן עצמן הופכות למטרות.

לכן מצר הורמוז אינו עוד רק בעיה גיאוגרפית של שש מדינות השוכנות לחופי המפרץ. הוא מבחן של המערכת הבין-לאומית ושל יכולתה להגן על עורקי המסחר שעליהם היא נשענת. 80 מדינות מתחילות לומר זאת בקול. השאלה כעת היא כמה מהן מוכנות גם לפעול בהתאם - וכמה עוד זמן יעבור עד שהמדינות שנותרו בחוץ יחליטו שגם זו הבעיה שלהן.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית