הגנה אווירית היא לא הבעיה, וגם לא הפתרון המוחלט

חסרה מנהיגות מדינית בישראל, כזו שמקבלת אחריות ומנהלת את אסטרטגיית הפעולה, מנהיגות אמיצה המתרגמת הישג צבאי חסר תקדים למעשה מדיני. כתבתי על כך בהקשרי התקיפות באיראן ב"עם כלביא" וב"שאגת ארי"' וכעת ברור שגם בנושאים הגנתיים - ההישגים הצבאיים והיכולת המעולה שהופגנה, לא מנוצלים להצלחה גיאו-אסטרטגית ממשית.

עוד בטרם 7 באוקטובר וביתר שאת אחריו, אחד הטיעונים הפופוליסטיים המקובלים בישראל הוא כי מערכות ההגנה האווירית, ובעיקר "כיפת ברזל", הביאו עלינו את מדיניות ההכלה וההבלגה. "התמכרנו להגנה", כך נכתב לא אחת. "לא נמגן את עצמנו לדעת", זועקת כותרת אחרת. "כיפת ברזל - הקללה הגדולה ביותר על המדינה", כתב בסגנונו המעודן סגן השר אלמוג כהן. אפילו נחום ברנע כותב: "האם לא ייתכן שכל מה שהשגנו בכיפת הברזל היה רק דחייה של כמה שנים בהכרעה שאין ממנה מנוס?". הטענה היא שהיכולת הפנומנלית ליירט גרמה לממשלה להכיל ודחתה שוב ושוב את הטיפול מהשורש, וכך האיומים גדלו לממדים מפלצתיים.

טענה זו - טעות ביסודה. הטענה מערבבת בין יכולת צבאית והשפעתה, לבין החלטות מדיניות ברמת האסטרטגיה-רבתי. אמירה שכזו פוטרת, שוב, את מקבלי ההחלטות המדיניות מאחריות לבחירות שעשו ומבלבלת בין הישג צבאי ותרגומו למהלך מדיני, אסטרטגי, גיאו-פוליטי.

התירוץ הנוח של הדרג המדיני

הטענה הנגדית היא שההגנה האקטיבית אכן צמצמה למינימום את הפגיעה באזרחים ישראלים ומנעה מרבית מהנזקים האסטרטגיים לתשתיות, ובכך אפשרה להימנע מתגובות חריגות או מהכורח לשנות את המציאות. אולם, בכך ההגנה האווירית לא רק שלא הגבילה את קובעי המדיניות, להפך. מערכות ההגנה העניקו ועדיין מעניקות למדינאים פריווילגיה חשובה: זמן ומרחב, יכולת לקבל החלטה בנחת, חופש פעולה ומרחב תמרון אסטרטגי-מדיני. מה עושים עם כל הטוב הזה? זה כבר תלוי במנהיג ובשיקוליו. בכל מקרה, ההגנה אינה מאלצת את הקברניט, אלא מאפשרת לו לבחור וזו מתנה יקרת ערך והישג צבאי-אסטרטגי מן המעלה הראשונה.

ברמה הטקטית, תפקידה של מערכת ההגנה: ליירט רקטה/טיל/כטב"ם. ברמה המערכתית, תרומתה רחבה בהרבה: צמצום פגיעה באוכלוסייה, בשירותים חיוניים ובמשק, שימור רציפות הפעולה הצבאית ושלילת הישגים מהאויב. ברמת האסטרטגית-מדינית, הישגים צבאיים אלו אמורים להיות מתורגמים למאזן משופר וחופש פעולה מדיני (וכמובן עמידה בתפקידה של כל מדינה, להגן על אזרחיה).

מה עושים עם חופש הפעולה הזה ברמת המדינתית? הכלה והבלגה או עיצוב אסטרטגי של המרחב במחירים מופחתים, זו כבר שאלה מדינית. מיעוט נפגעים אפשרו פחות לחץ ציבורי, לחץ מופחת אפשר יותר זמן, והזמן אפשר למנהיגים לדחות הכרעות קשות. המנהיגים קיבלו דרגת חופש לפעול, ובחרו שלא. זו המנהיגות שבחרה בהכלה ובהבלגה, אל תאשימו את ההגנה.

מה עשינו עם הזמן שכיפת הברזל נתנה לנו

להדגמת הרעיון במציאות הישראלית נזכיר כי ההגנה האווירית יירטה בעשור האחרון אלפים רבים של טילים, רקטות ומעופפים למיניהם, בהצלחה רבה ובאחוזי יירוט מרשימים. לעיתים, המדינאים השתמשו במרחב שהעניקה להם ההגנה, לטובת שימור הסטטוס קוו בעזה ובלבנון. האם בעזה ההבלגה הייתה כי חששו מהמחירים הכרוכים בהפלת חמאס או כי חשבו שחמאס הוא נכס ועדיף על הרשות הפלסטינית? זה כבר נושא לבחינה אחרת.

לעומת זאת, המערכה העצימה מול איראן ממחישה שאפשר גם אפשר לספק תשובה אחרת. מול טהראן ההגנה לא היוותה תחליף להתקפה, אלא דווקא תנאי שאפשר אותה. ואז התקבלה הנחיה מדינית אחרת, לפעול ובעוצמה, בפעם הראשונה בתיאום עם ארצות הברית ועם "רגל מסיימת" אמריקנית, ובפעם השנייה בהתקפה משולבת עם ארצות הברית של אמריקה. "עם כלביא" וגם "שאגת הארי" המחישו עוד נקודה חשובה שמתמודדת עם טעות תפיסתית אחרת של אלו הטוענים שרק אם נשקיע הרבה יותר בהתקפה - לא נצטרך הגנה. זו כמובן שגיאה אנליטית. לראייה, גם כאשר האמריקנים נלחמים לצידנו, עם שלל יכולותיהם המעצמתיות, ההתקפה לא הצליחה למנוע מאיראן לשגר טילים לאורך כל שלבי המלחמה ועד היום האחרון, וגם לשמר ולשקם יכולות, ולהמשיך ולשגר לעוד חודשים ארוכים. אם היינו נשענים רק על התקפה, מצב העורף היה קשה וחופש הפעולה לדרג המדיני היה מתכווץ. קל וחומר לו היה מדובר בעימות ישיר ללא שותף אמריקני פעיל. להגנה היה תפקיד קריטי, לצד ההתקפה.

חשוב לעמוד על הטעות הזו בטרם יתקבלו החלטות עתידיות הנוגעות לבניין הכוח שיהיו בכייה לדורות. ברמה הצבאית, הוויכוח על בניין הכוח לא צריך להיות "הגנה או התקפה" - גם כאן מדובר בדיכוטומיה שגויה. ההתמודדות עם איום הטילים מחייבת שילוב של הגנה, אש, מודיעין ותמרון; ההגנה האקטיבית לבדה אינה מספיקה, זה ברור, אבל גם התקפה אימתנית אינה מבטלת את הצורך בה.

אבל לא רק לטובת בניין הכוח הצבאי חשוב לעמוד על המיס-פרספציה הזו, אלא גם כדי להבהיר שוב ושוב את אחריותה של מנהיגות ברמה המדינית, לתרגם הישגים צבאיים לקידום יעדים מדיניים. מערכות ההגנה עשו בדיוק את המצופה מהן - יותר מרחב תמרון מדיני, הגנה על אזרחים ותשתיות, צמצום ושיבוש הישגי אויב וחופש פעולה לקברניט להחליט. לא ההגנה האווירית הפכה את המדינאים לפסיביים עד 7 באוקטובר. גם לאחר הטבח הנוראי בשמחת תורה, ההגנה האווירית דווקא נתנה לקברניטים חופש לבחור, להחליט, לפעול, לתקוף, והם בחרו משיקוליהם - להכיל. האחריות הייתה - ותישאר - בידי המנהיגות.

במבט קדימה, ישראל צריכה להיזהר מהמיס-פרספציה ההפוכה לזו שקדמה ל-7 באוקטובר. אסור שההתפכחות מתפיסת ההכלה תהפוך לזלזול בהגנה או לתפיסה שלפיה כל שקל למיירט בא על חשבון היוזמה, ההתקפיות, התמרון או ההכרעה. הגנה והתקפה אינן מתחרות על הבכורה באסטרטגיה; שתיהן משרתות אותה. ההגנה מימשה את ייעודה הטקטי והמערכתי, הרי מדובר בצבא ההגנה לישראל. ההגנה בוודאי לא אשמה במצבנו האסטרטגי. להגנ"א מגיע צל"ש, למדינאים - טר"ש.

>>> תא"ל (במיל') רן כוכב (רנכו) הוא מפקד ההגנה האווירית לשעבר ודובר צה"ל