תסמונת "איני הנהג": אף אחד לא אחז בהגה בדרך לאיראן

פעם, בתחילת נסיעה, ווייז (Waze) היה מציג הודעה קצרה: "איני הנהג". זו הייתה תזכורת טכנית, אבל עם גרעין של אחריות: מישהו אוחז בהגה, מישהו קובע כיוון, מישהו יישא בתוצאות אם המסלול שנבחר יתברר כמסוכן או מופרך. שמתם לב שההודעה הזאת נעלמה מן האפליקציה? נדמה שהיא נעלמה גם מן ההנהגה הישראלית. במערכה עם איראן ושלוחיה, איש כמעט אינו נדרש עוד לומר בפשטות: אני אחראי. אני הנהג. אני המנהיג.

• כך איראן מנסה לנצל את הפסקת האש כדי להשתקם

וזו בדיוק הבעיה. לא היעדר כוח, אלא היעדר מנהיגות. לא חולשה מבצעית, אלא ריק מדיני. המערכה עם איראן המחישה שוב את הפער בין איכות הביצוע לבין דלותה של ההנהגה. צה"ל, המוסד וחיל האוויר הציגו יכולות חריגות כמעט בכל אמת מידה מקצועית: חדירה מודיעינית עמוקה, תחבולה, עליונות אווירית, קצב ביצוע גבוה, הגנה אווירית מאפשרת, תיאום בין-זרועי ושליטה בזירות מקבילות. גם תנאי הרקע היו, לפחות בחלק הראשון, נוחים יחסית: תיאום עמוק עם סנטקום, שיתוף מודיעיני הדוק ומעטפת אמריקנית תומכת. אם הייתה זירה שבה אפשר היה לצפות לתרגום של הישגים צבאיים לתוצאה מדינית, הרי זו הייתה הזירה הזאת.

אלא שהתרגום לא התרחש.

כדי להבין את הכשל, צריך להתחיל מן הזילות שנעשתה כאן בחודשים האחרונים למושג "אסטרטגיה". כמעט כל פעולה, תקיפה, תדרוך או תגובה הוצגו כ"מהלך אסטרטגי". כך איבד המונח את ערכו האנליטי והפך לתווית רטורית. במקום לתאר יחס סדור בין מטרות מדיניות, אמצעים, זמן, סיכונים ותוצאה רצויה, "אסטרטגיה" נהפכה לשם מכובס לכל הפעלת כוח.

מכאן גם הוויכוח המדומיין שהתפתח סביב המונח: לא ויכוח אסטרטגי של ממש, אלא מה שאפשר לכנות פופוליזם אסטרטגי. כלומר, שימוש בשפה של תכנון ארוך טווח, הכרעה ושינוי היסטורי, בלי לעמוד בדרישות היסוד של חשיבה אסטרטגית. כאשר כל הישג טקטי מוצג כשינוי משוואה, כל פעולה מכונה אסטרטגיה, וכל הסתייגות מתוארת כחולשה - התוצאה היא ערפול.

הערפול הזה משקף בלבול מושגי עמוק יותר. "מטרה" היא המצב הרחב שמבקשים להשיג או למנוע. "יעד" הוא תרגום קונקרטי יותר של המטרה, אבן דרך שניתן למדוד. "הישג" הוא מה שהושג בפועל: פגיעה, חיסול, חדירה, השמדה או דחייה. "תכלית" היא ההיגיון שמחבר בין כל אלה - לשם מה פועלים, איזו מציאות מבקשים לעצב. "תוחלת" היא השאלה אם המהלך אכן צפוי להוביל לתוצאה הרצויה, בהתחשב במחיריו ובסיכוניו.

המערכת הביטחונית הצליחה לייצר הישגים. הנהגה מדינית אמורה להגדיר תכלית, לגזור ממנה מטרות ויעדים, ולבחון את התוחלת. במערכה עם איראן, הסדר הזה נשחק. הישג הוצג כיעד. יעד נוסח כמטרה. מטרה קיבלה אריזה חגיגית של תכלית. ותוחלת כמעט לא נדונה כלל. כך נוצר הרושם שהצטברות של פעולות מוצלחות שקולה להתקדמות אסטרטגית. אלא שהישג מבצעי, גם כשהוא מרשים במיוחד, איננו מדיניות. רצף של פעולות מוצלחות איננו אסטרטגיה. כוח הוא אמצעי; הפעלת כוח כשלעצמה איננה מטרה.

כאן מתחיל חלקה של ההנהגה. הדרג המדיני נהנה מן התוצרים שהעמידה לרשותו המערכת הביטחונית, אך לא סיפק את הדבר שרק הוא יכול לספק: הגדרה. מה היו מטרות המלחמה - עצירת הגרעין, דחייתו, פגיעה ביכולת ההקרנה האזורית של איראן, החלשת מערך השלוחים, בלימת חיזבאללה, ריסון החות'ים, הפלת המשטר או יצירת תנאים להחלפתו? כל אחת מן האפשרויות הללו מכתיבה אסטרטגיה ודרכי פעולה אחרות, לוח זמנים שונה, רמת סיכון משתנה ומבחן הצלחה משלו. בהיעדר הבחנה מסודרת ביניהן, קשה לדעת אם הישג כלשהו אכן מקרב אל היעד, ואם היעד עצמו משרת מטרה מדינית בת-השגה.

זהו גם ההקשר שבו יש להבין את דפוס הנהגתו של קברניט, מדינאי, אסטרטג. מנהיגות אסטרטגית אינה נבחנת ברגע התקיפה, בהכנות אליה ובביצועה. מנהיגות היא תשובה לשאלה מה מבקשים להשיג, מה ייחשב הצלחה מספקת, מהו המחיר הסביר, ואיזו מציאות אמורה להיווצר בסיומה של המערכה. המל"ל אמור לסייע בכך; ספק אם עמד במשימה. גם הקבינט לא תיפקד כגוף אסטרטגי של ממש, אלא נטה להקשחת טון ולהחרפת רטוריקה.

אחרי כל ההישגים, הבעיה האיראנית לא נעלמה. הידע הגרעיני בוודאי שלא. האורניום המועשר עדיין באיראן. השבוע פורסם שבטהראן מנצלים את הפסקת האש - ומנסים לשקם את מערך ייצור הטילים הבליסטיים, כך אמר ל-N12 גורם ביטחוני בכיר. גם מערך ההשפעה האזורית של הפרסים לא קרס: חיזבאללה, החות'ים ושאר זרועות טבעת האש אומנם נפגעו, נשחקו והוכו קשות, אך הפגיעה הזאת לא גובשה לכדי מציאות מדינית חדשה, יציבה וברורה. לכן, נכון לדייק גם באחריות: הבעיה אינה בחיל האוויר, לא במוסד, לא באמ"ן. דווקא הצלחתם מחריפה את השאלה מה נעשה בה. אם כל המערכות פעלו היטב, והתוצאה המדינית לא הגיעה, סימן שהכשל היה במקום שבו אמורה הייתה להתבצע ההמרה: בין הישג לבין יעד, בין יעד לבין מטרה, בין מטרה לבין תכלית, ובין תכלית לבין תוחלת.

פעם ווייז הזכיר שיש נהג. באתגר הישראלי הגדול ביותר, איראן גרעינית, "איני הנהג" אינה יכולה להיות תשובת הנהגה. אי אפשר להיות זה שרק מפעיל את הכוח, או אומר "הנחיתי, הוריתי". השאלה המנהיגות האמיתית היא מי מגדיר את המטרה, מהם גבולות הפעלת הכוח ואת סיכויי הצלחתו. בלי תשובה, גם הישג מבצעי חריג נשאר, בסופו של דבר, הישג צבאי בלבד.

>>> תא"ל במיל' רן כוכב (רנכו) הוא לשעבר מפקד ההגנה האווירית ודובר צה"ל