הצבעת? לא הצבעת? זה לא עניינה של המפלגה

החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, לאסור על מפלגות לקבל בזמן אמת מידע על זהותם של בעלי זכות הבחירה שהגיעו לקלפי, היא אחת ההחלטות החשובות ביותר שניתנו באשר לטוהר הבחירות.

• ועדת הבחירות אוסרת על נציגי מפלגות להעביר מידע על מצביעים ביום הבחירות

לפי ההחלטה, עצם העובדה שאדם הגיע להצביע היא "מידע אישי" לפי חוק הגנת הפרטיות ואף עשוי בנסיבות מסוימות להיחשב "מידע בעל רגישות מיוחדת". החלטה זו אינה מעניקה יתרון לקואליציה או לאופוזיציה. היא מגינה על עיקרון יסוד של כל דמוקרטיה: הזכות של אדם להשתתף בבחירות מבלי להיות נתון למעקב פוליטי.

במשך שנים התפתחה בישראל פרקטיקה שלפיה נציגי המפלגות בקלפיות סימנו בזמן אמת את מי שכבר הצביע ומי שעדיין לא. המידע הוזן למערכות מחשב והועבר למטות הבחירות, שהפעילו בהתאם מערך של טלפונים, הודעות, ביקורי בית ופעילי שטח. מבחינת המפלגות, מדובר בכלי יעיל להוצאת מצביעים. מבחינת האזרח, מדובר במערכת מעקב אחר מימוש אחת הזכויות החוקתיות הבסיסיות ביותר שלו.

יש מי שטוענים כי מדובר בנוהג, ולכן אין מקום לשנותו דווקא ערב הבחירות. אלא שהחלטתו של השופט סולברג משיבה לטענה הזו תשובה פשוטה וברורה: העובדה שפרקטיקה מסוימת התקיימה במשך שנים אינה הופכת אותה לחוקית. נוהג אינו גובר על חוק. חוק הגנת הפרטיות אינו מושעה ביום הבחירות, ואם במשך שנים נאסף מידע אישי ונמסר לצד שלישי באופן לא חוקי, אין הצדקה להמשיך בכך רק מפני שכך חלק מהמפלגות התרגלו לפעול.

למעשה, קשה להבין כיצד הפכה פרקטיקה כזו למובנת מאליה. עצם העובדה שאדם הגיע להצביע היא מידע אישי. זה חלק מהחשאיות של הבחירות. בדמוקרטיה חופשית אין זה מתפקידה של מפלגה לנהל בזמן אמת מאגר מידע על התנהגותם האזרחית של מיליוני בוחרים. הזכות לבחור אינה מסתכמת בכך שאיש אינו יודע איזה פתק הונח במעטפה. היא כוללת גם את הזכות שלא להיות חלק ממנגנון פוליטי העוקב אחר עצם ההשתתפות בבחירות.

הביקורת שכבר נשמעת מצד גורמים פוליטיים אינה מפתיעה. מי שבנה את אסטרטגיית יום הבחירות שלו על היכולת לדעת בכל רגע מי טרם הגיע לקלפי, מאבד כעת כלי חשוב מבחינתו. המידע הזה אינו נאסף מסקרנות אקדמית. הוא נועד לאפשר למפלגות לאתר בזמן אמת את מי שעדיין לא הצביע ולהפעיל עליו מערך שכנוע אינטנסיבי עד לסגירת הקלפיות, שכולל גם איומים ולחצים שונים.

לכן, הסיפור כאן גדול הרבה יותר ממערכת הבחירות הנוכחית. חשאיות הבחירות אינה מסתיימת מאחורי הפרגוד (עבור חברי הכנסת של הליכוד היא גם לא נשמרת מאחורי הפרגוד). החשאיות נועדה גם להגן על הבוחר מפני לחץ, הפחדה ומעקב. הרעיון הוא פשוט: ההחלטה אם להצביע, מתי להצביע ולמי להצביע צריכה להיות חופשית לחלוטין, ללא יכולת של גורם פוליטי לפקח על התנהגותו של האזרח.

ככל שהיכולת הטכנולוגית לאסוף, לנתח ולהצליב מידע גדלה, כך גדלה גם החשיבות של הגנה על פרטיות הבוחר.

החלטתו של השופט סולברג מקבלת משנה חשיבות גם על רקע אירועי השנה האחרונה. רק לפני חודשים ספורים ניסתה הקואליציה לרוקן מתוכן גם את עקרון החשאיות בבחירת מבקר המדינה. כאשר החשאיות נתפסת כמכשול פוליטי, קל להבין כיצד גם המעקב אחר בוחרים ביום הבחירות הופך לדבר לגיטימי.

אנחנו צריכים לשאוף לבחירות דמוקרטיות שבהן האזרח יכול להצביע, להחליט ולהפעיל שיקול דעת חופשי, מבלי שיצטרך לדווח על כך לאיש.

בסופו של דבר, השאלה היא באיזו דמוקרטיה אנחנו רוצים לחיות. דמוקרטיה אינה נבחנת רק בכך שהקלפיות פתוחות ושסופרים את הקולות ביושר. היא נבחנת גם בשאלה אם האזרח יכול להגיע לקלפי מבלי שמפלגה תעקוב אחריו, תסמן אותו במערכת ותהפוך את מימוש זכותו האזרחית לעוד פיסת מידע במאגר פוליטי.

ההחלטה של סולברג היא החלטה חשובה ונכונה שמסמנת את הגבול הראוי. יש לקוות שיינקטו אמצעי אכיפה וייקבעו כללים מתאימים להתנהלות בקלפיות, אחרת התוצאה תהיה שדווקא מי שמוכן להפר את החוק באופן בוטה ירוויח מכך ביום הבוחר.

>>> פרופ' יניב רוזנאי הוא מנהל אקדמי-משותף במרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן.