הסכם גרעין אמיתי נמדד בזמן פריצה

השורה התחתונה ברורה כבר עכשיו: הוצאת האורניום היא תנאי הכרחי, אבל ממש לא תנאי מספיק. הסכם טוב צריך להחזיר את איראן לפחות לשנת פריצה, עם פיקוח חודרני, שליטה על כמויות ומיקום הצנטריפוגות, ומניעה של תשתיות העשרה ממוגנות שלא ניתן להשמיד מהאוויר.

בטח כבר שמעתם את המונח "זמן פריצה", ואולי אפילו הייתם עדים לוויכוחים אם לקבוצת הנשק ייקחו ארבעה או שישה חודשים לייצר מתקן בסיסי, ומה סטטוס המעבדות האיראניות. אז בואו נעשה את זה פשוט: "זמן פריצה" זה הזמן שיקח לאיראן, בהינתן החלטה, בתרחיש מחמיר סביר, להגיע ליכולת גרעינית ראשונה. אם קראתם מאמרים קודמים שלי, אני חושב שפיצוץ גרעיני במדבר שם את איראן במועדון גרעיני שאין ממנו יציאה, ולכן זו צריכה להיות נקודת המכוון. יש כאלו שמכוונים ליכולת גרעינית מבצעית על טיל, אז תקחו את המספרים שלי ותוסיפו להם בערך שנתיים בתחום ההנשקה.

יש פה הרבה הנחות ופרטים חשובים, אבל זה לא מדע מדויק. הנחות העבודה והחיים עצמם הם כאלו, שמה שחשוב זה להבין את סדר הגודל של זמן הפריצה: ימים, שבועות, חצי שנה, שנה, שנתיים או יותר.

למה זה חשוב?

לאיראן, בניגוד לעבר, יש עכשיו מוטיבציה להשיג נשק גרעיני. לא לשלוט בטכנולוגיה, לא להיות מדינת סף, אלא לפתח פצצה שעושה בום גדול, אם כמתקן ניסיוני ואם כראש נשק מבצעי שיכול להיות מזווד על טיל בליסטי. כדי למנוע מזה לקרות, אנחנו צריכים לזהות, להבין ולהגיב בזמן. נכון שהכיסוי המודיעיני שלנו מעולה, אבל לפעמים גם כשיש לנו את המידע, אנחנו לא מבינים מה אנחנו רואים.

שתי דוגמאות:

ב-2007 היו לא מעט אינדיקציות לגבי צפון-קוריאנים שמגיעים לסוריה ומסתובבים באזור דיר א-זור. היו גם חשדות לפרויקט גרעין סורי. במהלך מודיעיני נקודתי הצלחנו להביא ראיות מפלילות, תמונות מתוך בניין הכור עצמו, אבל התמונות האלה שכבו במחשבי יחידות הפענוח בתוך שבועות מבלי שאף אחד הסתכל עליהן, כי אפריורית הן הוגדרו בערכיות בינונית ולכן פשוט לא הגיעו אליהן.

ברגע שנחשפו התמונות, כל המערכת נכנסה לאטרף. אולמרט וברק לקחו את זה כפרויקט אישי, וכעבור כמה חודשים חיל האוויר תקף במבצע מחוץ לקופסה והשמיד את הכור רגע לפני שהיה חם. היה לנו יותר מזל משכל.

דוגמה נוספת היא האתר בפורדו. עד שנת 2009 היינו בטוחים שלאיראן יש אתר העשרה ממוגן אחד, נתנז. הכרנו את האתר בפורדו, אבל סיווגנו אותו כמנהרת טק"ק. בנוסף, הכרנו שרטוטים ותכנונים למתקני העשרה עתידיים שאינם נתנז, אבל התייחסנו אליהם כתוכניות מגירה שאינן קשורות לאתר קונקרטי או לתוכנית לביצוע.

כששירות מודיעין עמית סיפר לנו על תוכנית קונקרטית לבנות מתקן העשרה ליד העיר קום, ואף נתן את שם הקוד הפנימי של הפרויקט, באותו יום עשינו אחד ועוד אחד: לקחנו את השרטוטים התיאורטיים, הלבשנו אותם על האתר שהיה בשלבי בנייה מתקדמים, והבנו שההתאמה מדויקת. זה לא היה אתר של טק"ק, אלא אותו מתקן העשרה ממוגן וחשאי. תוך שלושה ימים חזרנו לאותו שירות עם המודיעין המשלים, ואחרי שורת מהלכים איראן החליטה מיוזמתה להצהיר על האתר, והוא התחיל להיות מפוקח על ידי הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית.

בשני המקרים האלה היה לנו את המודיעין, ולא הבנו בזמן מה יש לנו ביד. במקרה של הכור הסורי, מרגע ההבנה עברו עוד כמה חודשים עד שהייתה תוכנית פעולה בשלה.

נקודה חשובה נוספת: זמן פריצה נמדד מרגע ההחלטה לפרוץ. אם אומרים שלושה חודשים, זה לא אומר שבעוד שלושה חודשים יש פצצה. זה אומר שמרגע קבלת ההחלטה, זה סדר הגודל. יכול להיות שייקח להם יותר זמן כי תהליכים אצלם יתעכבו, ויכול להיות שההחלטה עצמה תתקבל רק בעוד כמה שנים. אבל חייבים מטריקה אחידה להשוואה בין מצבים שונים.

מה המשמעות?

צריך להגדיר זמן פריצה שאנחנו יכולים לחיות איתו. בדרך כלל זה בערך שנה. תחת הסכם הגרעין, כל המגבלות נבנו כך שאיראן תהיה במרחק של שנה מחומר בקיע לפצצה ראשונה. שנה אמורה להיות מספיק זמן לזהות, להבין ולפעול. זה לא המון, אבל זה יותר טוב מימים או שבועות. מצד שני, לדרוש יותר מזה כנראה לא ריאלי במשא ומתן.

אז מה זה אומר לגבי הסכם? נתחיל בחלק הקל: החומר הבקיע. מה 450 קילו ב-60 אחוזים אפשר לייצר חומר בקיע לכ-11 פצצות, כשהראשונה יכולה להגיע תוך ימים או שבועות. לכן, החומר הזה חייב להיות מחוץ לאיראן. חייבים גם לוודא שהאיראנים לא "מאבדים" פתאום חלק ממנו. בנוסף, יש עוד לפחות כ-120 קילו ב-20 אחוז, ועוד כמה טונות בהעשרה נמוכה. גם זה צריך לצאת. תחת ה-JCPOA לאיראן הותרו רק 300 קילו ב-3.67 אחוז. זה סדר הגודל של המקסימום שצריך לחזור אליו.

פה מתחיל ההבדל. בהסכם ההוא יש הרבה עיסוק במו"פ של צנטריפוגות, מה מותר בנתנז ומה מותר בפורדו. רוב הדברים האלה פחות רלוונטיים היום. האיראנים, ואולי גם בתקשורת, יתעסקו הרבה בהגדרות: אם מותר לאיראן להעשיר קצת או אפס העשרה, ואם ההסכם תקף לחמש או לעשרים שנה. זה לא לב העניין.

הרבה יותר חשובים הפרמטרים הבאים:

• חשוב לחזור לפיקוח חודרני, כולל ביקורות פתע.
• לא לוותר על פיקוח על חלקי צנטריפוגות, כדי לוודא שאיראן לא בונה עוד מתקן חשאי.
• להגדיר בדיוק איפה מותר לעבוד - אין בעיה עם העשרה במתקנים עיליים או במתקנים שקל לפגוע בהם כמו נתנז. הרבה יותר בעייתית העשרה במתקנים ממוגנים עמוק מתחת לקרקע.
• הייתי אוסר על איראן להקים תשתית למתקני העשרה גם בלי להציב בהם צנטריפוגות או להזרים גז.

כתבתי לא מעט על תרחיש של אתר חשאי באיזה אולם ספורט שאף אחד לא מכיר, אבל יש גם תרחיש נוסף, מסוכן לא פחות - פריצה מתוך אתרים מוכרים אבל ממוגנים.

אחד הדברים שהכי מפחידים הוא האתר החדש שאיראן בונה במתקן שנקרא Pickaxe, קילומטרים בודדים מנתנז, שחפור בצלע הר בעומק של כ-100 מטר, כך שגם הפצצות חודרות הבונקרים של האמריקbים לא יכולות לפגוע בו. אם האתר הזה נמצא חודשים בודדים מהשמשה, ואיראן יכולה להכניס אליו חלקי צנטריפוגות ואורניום טבעי לא מפוקח, אז זמן הפריצה התיאורטי שלה קטן משנה, וחמור מכך, אין דרך לפגוע בו מהאוויר. לכן' הוא חייב להיכלל בהסכם ולנטרל את היכולת של איראן להשתמש בו.

ומה קורה בתום ההסכם? האם איראן יכולה להמשיך להעשיר ללא הפרעה וללא החזרת סנקציות? הרי זה היה לב הביקורת על ההסכם של אובמה.

בשורה התחתונה, הסכם, אם ייחתם, מעבר להוצאת האורניום, חייב לכלול פיקוח חודרני, כולל על ייצור צנטריפוגות, ואסור שאיראן תוכל להכין תשתית העשרה ממוגנת. אם זה לא קורה, איראן משמרת לעצמה את האופציה לחתור לנשק גרעיני בזמן שיהיה הכי פחות נוח עבורנו.

אז אולי פשוט כדאי להישאר בלי הסכם?

גם זה לא פתרון טוב. לאיראן יש מאות אם לא אלפי צנטריפוגות שלא נפגעו. יש לה את האורניום המועשר, חלקו קבור באספהאן, וחלקו בפורדו ובנתנז. אני לא סומך על זה שנדע לעקוב מודיעינית מהאוויר. קצת עננות, קצת הסתרות, קצת פעולות הסחה, והאיראנים עלולים למצוא דרך להוציא חומר מבלי שנזהה בזמן.

אני גם לא יודע מה סטטוס האתרים בפועל. אם ניקח אנלוגיה למשגרי טק"ק, למדנו שמשגרים שיצאו מכלל פעולה הושמשו אחרי ימים בודדים. אם זה המצב, מי אמר שלא ידעו להשמיש גם אתר העשרה שהופצץ תוך שבועות או חודשים בודדים?

המצב עכשיו מסוכן ולא יציב. אם הוא יימשך חצי שנה עד שנה בלי הסכם ובלי לחימה עצימה, תרחיש שבו נתעורר לגלות שאיראן הצליחה לייצר פצצה הוא לא מופרך.

קבוצת הנשק

לכאורה, אומרים מומחים, פגענו אנושות ביכולת שלהם. זה כנראה נכון. אבל הם צודקים לפי היגיון הנדסי-מערבי. הבעיה היא שהאיראנים לא תמיד עובדים לפי היגיון הנדסי-מערבי. שנים של התמודדות עימם לימדו אותי לא לזלזל ביצירתיות ובנכונות שלהם לקחת סיכונים. גם בתחום הגרעין וגם בתחום הטילאות, הם עשו קיצורי דרך בזבזניים במשאבים, בלי לעבור את כל השלבים המדעיים וההנדסיים הסבירים, והצליחו להתקדם ולתקן תוך כדי תנועה.

מי שחושב שקבוצה קטנה וחשאית לא תדע להגיע ליכולת גרעינית בסיסית, כזו שמספיקה כדי לפוצץ מתקן במדבר, לדעתי פשוט לא חושב כמוהם ועלול להיות מופתע לרעה. מכיוון שמדובר בקבוצה חשאית, המגבלות עליה לא באמת יהיו רלוונטיות. גם אם איראן תצהיר שהיא לא עוסקת בתחומי ההנשקה, ואפילו תסכים לביקורת בתחומים האלה, היא יכולה להניח שפשוט לא נגלה את הקבוצה הזו.

הם יפיקו לקחים מהמלחמה, יבינו איפה פערי הכיסוי המודיעיניים שלנו, יזהו מה אנחנו יודעים לראות ומה לא, וינסו להקים אותה בדיוק ב-blind spots שלנו. יכול להיות שהם כבר התחילו להקים אותה אחרי מבצע "עם כלביא".

טוב מאוד שפגענו במדענים שהכרנו. אני הרבה יותר חושש מאלו שאנחנו לא מכירים. אם הם קיימים, הם יכולים לעשות את כל העבודה שלהם במקביל לציר החומר הבקיע. ואז, כשהם יהיו מוכנים, אולי בעוד חצי שנה ואולי בעוד שלוש שנים, האיראנים יוכלו להתחיל את הפריצה בחומר, כשציר ההנשקה כבר מחכה להם.

אני חושש שנגיע לדינמיקה דומה מאוד לזו שראינו מול חמאס. כדי להסיר לחץ, הצד השני נותן את הדבר הגדול, הקריטי והדחוף. חמאס שחרר את החטופים, איראן תוציא את מלאי ה-60 אחוז. אבל אז כולם ינשמו לרווחה, הלחץ ירד, ולא נמשיך לסגור את שאר הפרטים. וכמו שגילינו שחמאס ניצל את הזמן כדי להשתקם ולהתחמש, אנחנו עלולים לגלות בעוד כמה חודשים שאיראן ויתרה על החומר, אבל שמרה לעצמה את היכולת: צנטריפוגות, תשתיות, אתרים ממוגנים וקבוצת נשק חשאית.

במצב כזה, אנחנו לא נשארים עם פתרון. אנחנו נשארים עם איראן שקיבלה לגיטימציה בין-לאומית, הקלה בלחץ ומסלול מסוכן לפצצה.

אני לא יודע אם הצדדים בשלים להסכם כרגע. פערי האמון והעמדות גדולים. אבל עדיף להמשיך בלי הסכם מאשר להגיע להסכם רע, או להסכם מסגרת שלא מטפל לפחות בפרטים העקרוניים, לפני שמתחילים לשחרר לאיראנים כספים שמשמרים את המשטר.

>>> אבנר וילן הוא בכיר לשעבר במערכת הביטחון, מומחה לגרעין האיראני