N12
פרסומת

האמת המטרידה על האורניום שנותר באיראן

הסכנה הגרעינית האיראנית קיימת גם עכשיו - לא רק בעתיד הרחוק • כל עוד נמצא אורניום מועשר בידי איראן, היא יכולה להגיע לפצצה גרעינית בלי שנדע, גם ללא מתקנים תעשייתיים גדולים • הקולות המנסים כעת לשכתב את הגדרת "איראן גרעינית" ולהציג את המצב כפחות דחוף הם מסוכנים. מטרת העל חייבת להיות הוצאת כל האורניום המועשר מאיראן - ללא פשרות • פרשנות

אבנר וילן, מומחה לגרעין האיראני
אבנר וילן, מומחה לגרעין האיראני
N12
פורסם:
מתקן גרעיני באיראן
אל תנסו להזיז פתאום את "השער הגרעיני" (המתקן סמוך לאיספהאן, ארכיון) | צילום: Getty Images
הקישור הועתק

בימים האחרונים אני שומע יותר מדי גורמים שמתחילים "להזיז את השער" ולשנות את ההגדרות של מהי בעצם "איראן גרעינית". הם מדברים על כך ש"הסכנה היא רק בנשק מבצעי, לא בפיצוץ מתקן במדבר", או "יכולת להעשיר ל-90 אחוז תמיד הייתה להם". אז בואו נעשה סדר, אבל חייבים להסתכל למציאות בעיניים ולא לעשות לעצמנו הנחות.

יש כמה רמות בסיכון של "איראן גרעינית": שליטה בטכנולוגיית העשרה ונשק ← חומר בקיע ← פיצוץ "מתקן גרעיני" ← נשק מבצעי ← ארסנל גרעיני ← שימוש בנשק נגדנו.

לגבי שליטה בטכנולוגיית העשרה ונשק, יש להם כזו מאמצע שנות ה-2000. את השלב הזה כבר עברנו. לגבי "חומר בקיע" - זה לב העניין. תחת הסכם הגרעין (JCPOA) הם היו רחוקים שנה מהשגת חומר בקיע לפצצה ראשונה. הותר להם לצבור לא יותר מ-400 ק"ג בריכוז של כ-3%, כשכל כמות מעבר לכך יוצאת אל מחוץ למדינה. היה מנגנון פיקוח בין-לאומי קפדני של סבא"א.

בעקבות הפרישה מהסכם הגרעין קרו שני דברים חשובים.

הראשון הוא שאיראן הרחיבה את מתקני ההעשרה בנתנז ובפורדו, והתחילה להעשיר כמויות של חומר בצורה תעשייתית, עד שבחודש יוני 2025 הם צברו כ-450 קילו של אורניום ב-60 אחוז, שזה חומר שנמצא 99% מהדרך ל-11 פצצות אטום. בנוסף, יש גם 130 קילו ב-20 אחוז שיספיקו לעוד פצצה וקצת. רובה המוחלט של עבודת ההעשרה שהתבצעה מאז פרישת ארצות הברית מההסכם ב-2018 שימשה לצבירת החומר הזה. 450 קילו אולי לא נשמע הרבה, אבל כדי לייצר כמות כזו נדרשות תשתית העשרה תעשייתית משמעותית ושנים ארוכות של הזנת אורניום באופן רציף לאלפי צנטריפוגות במקביל.

תוכנית הגרעין האיראני
האיראנים השתחררו מכל כבלי הפיקוח הבין-לאומי בבת אחת (ארכיון) | צילום: Ramin Talaie/Corbis via Getty Images, Getty Images

הדבר השני שקרה הוא שמעבר לפיקוח על האורניום ועל מתקני ההעשרה, הסכם הגרעין שם על איראן חובות פיקוח וציות הרבה יותר חמורות מאשר על מדינה "רגילה", בגלל חוסר האמון באיראנים מצד הקהילה הבין-לאומית. על פי האמנות הבין-לאומיות, חובת הפיקוח היא רק על חומר שמוזרם לצנטריפוגות, אבל בהסכם הגרעין היה גם פיקוח על ייצור חלקי צנטריפוגות באיראן. בעקבות פרישת ארצות הברית מההסכם הפיקוח הזה הופסק, והמערב איבד את היכולת לעקוב אחרי הצנטריפוגות המיוצרות. כלומר, יש מאות אם לא אלפי צנטריפוגות שאנחנו לא יודעים לומר היכן הן נמצאות, והן יכולות לשמש לבניית אתר העשרה חשאי קטן.

השורה התחתונה היא שערב מבצע "עם כלביא", איראן הייתה במרחק של ימים מהשגת חומר בקיע לפצצה ראשונה, שבועות מהשגת חומר לארסנל של 12 פצצות, והיו לה מפעלי העשרה ממוגנים שבהם יכלה לבצע זאת. "עם כלביא" מנע את הפריצה המיידית של איראן לפצצה, כי הוא השבית את מתקני ההעשרה התעשייתיים, אבל הוא השאיר בידה את החומר המועשר, מאות אם לא אלפי צנטריפוגות, את הידע, ובעיקר את המוטיבציה לפתח נשק.

פרסומת

בלי הוצאת כל האורניום, איראן נשארת מדינת סף

כל עוד יש לאיראן את האורניום המועשר, הם לא חייבים אתרים תעשייתיים גדולים וממוגנים כמו נתנז ופורדו. הם יכולים לבנות מתקן העשרה חשאי קטן, עם שתיים או שלוש קסקדות. מתקן כזה אפשר להכניס בחצי אולם ספורט. גם לבנות אותו לא יהיה אירוע מורכב. זה אירוע של נניח חצי שנה: יש להם את הצנטריפוגות ואת הידע, אבל עדיין צריך לבנות מתקן כזה. ואז, בהנחה שמדובר ב-200 עד 300 צנטריפוגות מדור מתקדם, הם יכולים להעשיר חומר לפצצה תוך כחודש במתקן כזה.

אם הם היו צריכים להתחיל מאפס, זה היה לוקח להם בערך שנתיים לכל פצצה במתקן העשרה קטן. זה תרחיש פחות ריאלי.

הנחת העבודה שאנחנו נדע לאתר בניית מתקן כזה היא מאוד מסוכנת. נכון, הכיסוי המודיעיני שלנו באיראן פנטסטי, אבל הוא לא הרמטי לחלוטין. ייתכן גם שנראה אינדיקציות למתקן כזה, אבל לא נבין מה אנחנו רואים, כפי שגם נתניהו הודה בנאום המפורסם שלו באו"ם שקרה עם המתקן הגרעיני בפורדו. גופי המודיעין המערביים ידעו על קיומו, אבל לא הבינו שמדובר באתר העשרה ממוגן. ואם זו הנחת העבודה שלנו, מי יודע להבטיח שמתקן כזה לא הוקם כבר, ושמרגע שהם מצליחים להסיט חלק מהחומר, תוך חודש כבר יש להם חומר לפצצה ראשונה?

צנטריפוגות במתקן הגרעין בנתנז
האם באמת נוכל לאתר כל צנטריפוגה? האם אנחנו יודעים שאין עוד מתקנים? (ארכיון) | צילום: AP, AP

במילים אחרות, כשאנחנו אומרים שייקח להם כחצי שנה לבנות אתר חשאי כזה, אף אחד לא אומר שחצי השנה הזו לא התחילה לפני שנתיים, או שנה, או אחרי "עם כלביא", ובעצם אנחנו כבר נמצאים במקום מאוד מאוד מסוכן שבו האיראנים יכולים להעשיר את ה-60% ל-90%.

פרסומת

לכן, מטרת העל היא להוציא את כל האורניום המועשר מאיראן. לא חלק. בלי ש"לא ימצאו חומר שנקבר תחת ההריסות" או "התאדה", אלא שכל גרם יהיה בחוץ. כל 40 קילו ב-60 אחוז שלא יוצאים מאיראן שקולים לפצצה גרעינית אחת.

נקודה חשובה נוספת היא שחומר גרעיני משאיר עקבות פיזיקליות, והוא בלתי ניתן להסתרה. אם התבצעה העשרה, או אפילו אחסנה של חומר במקום מסוים, אפשר יהיה למצוא שאריות שלו גם לאחר שנים רבות. פקחי סבא"א מומחים בזה, ואף עשו בדיקות כאלה שהפלילו אתרים חשאיים ששימשו את איראן בתוכנית "אמאד" בתחילת שנות ה-2000, יותר מ-15 שנה לאחר מכן.

לכן, לאורך השנים, הקו האדום היה השגת חומר בקיע לנשק. אני מתחיל לשמוע קולות תבוסתניים שאומרים שלאיראן כבר דה פקטו יש יכולת להשיג אורניום ב-90 אחוז, ושלא יתאפשר למנוע את זה. אם אנחנו מוותרים ומודים שאיראן השיגה, או יכולה להשיג, את החומר, וצריך לעבור לקו ההגנה השברירי הבא, מדובר בכישלון מהדהד. ההנחה שנדע למנוע את הצעדים הבאים, או שהם פחות גרועים ממה שנדמה, היא מסוכנת מאוד ועלולה להביא לכך שאנחנו נשלם את כל המחירים.

פיצוץ מתקן גרעיני

מתקן גרעיני זה המינימום שצריך כדי להפוך את החומר הבקיע למשהו שמתפוצץ בבום גדול. זה יכול להיות בניסוי גרעיני בלב המדבר, או בבניית פצצה בסיסית שניתנת להטלה ממטוס או בשינוע יבשתי או ימי. בארכיון הגרעין שהמוסד גנב גילינו שהאיראנים התחילו להתכונן לניסוי גרעיני עוד ב-2003, אז זה לא יפתיע אף אחד אם הם ינסו שוב ב-2026.

הפעולות הנדרשות כדי לקחת את החומר המועשר ולהפוך אותו לפצצה, או ל"מתקן" בסיסי, הן רצף של תהליכים כימיים והנדסיים לא מאוד מסובכים. נדרש ידע בהמרה חוזרת, במטלורגיית אורניום, בחנ"מ ובניפוץ מדויק, במקורות ניוטרוניקה ובחישובים. אם לוקחים מספיק ספיירים, ולא רוצים שהמתקן יהיה עמיד במיוחד או יעיל במיוחד, אפשר לעשות את זה תוך חצי שנה עד שנה גם אם מתחילים מאפס. הטענה כאילו בחיסול המדענים ישראל חיסלה את הידע האיראני בנושא היא אופטימית ומשוללת יסוד במציאות. באיראן יש מספיק פיזיקאים מוכשרים שיודעים לעשות את זה.

פרסומת

המעקב אחרי פעילות כזו קשה מאוד. יש לה מעט מאוד מאפיינים אינדיקטיביים, ואם אין קצה חוט מודיעיני שממנו יודעים להתחיל לחקור, זו התארגנות שקל יחסית לפספס. דרך אגב, את הזמן הזה לא צריך לספור מהרגע שבו יש כבר חומר בקיע. לאורניום טבעי יש אותן תכונות פיזיקליות כמו לאורניום מועשר, ואפשר לבצע עליו את רוב התהליכים המקדימים. כך שמהרגע שיש חומר ב-90 אחוז, אפשר תוך כמה שבועות קצרים לייצר פיצוץ גרעיני במדבר.

בדרך למתקן הגרעיני בנתנז, איראן
התהליכים הגרעיניים באיראן נותרו קצרים (המתקן בנתנז, ארכיון) | צילום: Getty Images

יבואו מי שיגידו: אבל זה לא נשק מבצעי. זה לא סוף פסוק. זה לא אומר שאיראן גרעינית. ואני אגיד: בולשיט.

ביום שבו איראן מקיימת ניסוי גרעיני במדבר, אף נשיא אמריקני לא יהיה מוכן לקחת את הסיכון ולתקוף אותה. לא דונלד טראמפ, ובטח שלא מי שיחליף אותו בעוד פחות משלוש שנים. תראו מה קרה עם קוריאה הצפונית, שאפילו אחרי ניסוי לא מוצלח הקנתה לעצמה חסינות מתקיפה אמריקנית.

באותו היום גם ייפתחו או יואצו תוכניות גרעין צבאי בסעודיה, במצרים, באמירויות ובטורקיה, שיהפכו את המזרח התיכון לשכונה גרעינית בתוך שנים ספורות.

ודבר אחרון: טיל איראני הוא התרחיש הכי אינטואיטיבי, אבל ממש לא היחיד. מי יודע להבטיח שאם הם ירצו לפגוע בנו, הם לא ינסו לשנע פצצה כזו באופן ימי או יבשתי ולהכניס אותה לישראל במכולה, משאית או יאכטה?

נשק מבצעי

השלב הבא הוא נשק מבצעי שאפשר לשים על טיל ולשלוח הנה בצורה אמינה. נכון שהרבה יותר קשה לבנות נשק מבצעי ואמין מאשר רק לפוצץ מתקן. הפגיעה במדענים שחיסלנו יכולה להאריך את הזמן לבניית ראש קרב גרעיני שאפשר להרכיב על טיל, נניח משנה לשנתיים וחצי או שלוש, אבל גם פה אנחנו לא יודעים מתי השעון הזה התחיל לרוץ.

פרסומת

האם קבוצה חשאית כזו, מנותקת מארגון "ספנד", התחילה לפעול עם היציאה של האמריקנים מהסכם הגרעין? עם בחירתו השנייה של טראמפ לנשיאות? אולי אחרי מבצע "עם כלביא"? אולי עכשיו, בעקבות הסיבוב האחרון, הם יקימו אחת כזו אחרי שילמדו היטב איפה אין לנו כיסוי מודיעיני ואיפה לא ידענו לפגוע? ואולי הם בכלל ינסו לרכוש נשק מוכן מקוריאה הצפונית? ויש עוד לאן להתדרדר. אפשר לדבר על המעבר שבין נשק בודד לארסנל, על יכולות נשיאה שונות, על מאזני אימה ועל יכולות מכה שנייה, אבל זה ממש לא אזור שאנחנו רוצים להגיע אליו.

את רוב המחירים של נשק גרעיני בידי איראן אנחנו נשלם כבר ברגע שהם יפוצצו את הניסוי הגרעיני הראשון, לא רק כשיהיו להם עשרות ראשי נפץ מזוודים.

המתקן הגרעיני בבושהר, איראן
המתקן הבא עשוי להיות בלתי נראה (המתקן בבושהר, ארכיון) | צילום: IIPA via Getty Images, Getty Images

אפשר לנהל דיון על איך נכון להתנהל קדימה, ומה היו האלטרנטיבות ההיסטוריות, אבל בואו קודם נסכים על העובדות. כל עוד האורניום באיראן, משטר האייתוללות נמצא קרוב באופן מסוכן להשגת פצצה ראשונה, והם יוכלו לעשות את זה בלי שנדע. לסמוך על המודיעין המדויק שלנו לאורך זמן, שידע לפקח ולגלות חריגות, זה הימור מסוכן מאוד.

עד הגרם האחרון

לא ניתן למשכתבי ההיסטוריה להפחית מהאיום הזה, או לספר לנו שאין מה לדאוג כי הם עדיין לא בנשק מבצעי מזווד על טיל. עכשיו צריך לוודא שהמהלך המדיני המשלים מוציא את האורניום הזה החוצה. את כולו.

ולא פחות חשוב, חייבים להסתכל למציאות בעיניים ולהודות שהמדיניות של נתניהו לאורך השנים הביאה אותנו למצב הזה. בגלל היציאה מהסכם הגרעין והתעלמות מוחלטת מפעולה משמעותית נגד הגרעין האיראני בין השנים 2018 ל-2025, האיראנים יכלו להתקדם ולצבור כל כך הרבה חומר. ביטלנו הסכם שהגביל את ההעשרה שלהם, אבל לא עצרנו את ההתקדמות שלהם כשזה עדיין היה קטן. כמו מול חמאס בעזה, הדיון אם העירו אותו לפנות בוקר הוא לא מעניין. אז גם אם עכשיו ניצלנו ברגע האחרון ותקפנו בחודש יוני, חובה לשאול גם איך לעזאזל הגענו למצב שבו הם כל כך קרובים, ולהודות שהסכנה עדיין לא חלפה.

פרסומת

המצב הוא כזה שאנחנו לא יכולים לפרק את היכולות שלהם באופן צבאי גם היום בלי לשלם מחיר גבוה מאוד במבצע קרקעי מסובך, שאני עדיין לא רואה שקורה. האם נדע לתרגם את ההישגים הצבאיים להישג מדיני של הוצאת החומר ומניעת העשרה משמעותית למשך שנים ארוכות, ולא להסתפק בסיסמאות ריקות? כאן צריך לשמור את העיניים על הכדור.

>>> אבנר וילן הוא בכיר לשעבר במערכת הביטחון, מומחה לגרעין האיראני