אל תחלקו ציונים: המלחמה עם איראן רק עוברת לשלב הבא והמסוכן שלה

לכל מי שכבר הכריז על ניצחון או כישלון במערכה מול איראן, אני מציע לשתות כוס מים. אנחנו לא בסוף, אולי רק בסוף ההתחלה.

נראה שמיצינו בשלב הזה של המלחמה את מה שאפשר היה להשיג מהאוויר. היו אקסלים של עשרות אלפי מטרות, ורובן נתקפו בשיטתיות על ידי חיל האוויר הישראלי והאמריקני. בגדול, סיימנו לתקוף את מה שיכולנו. עוד שבוע, שבועיים או חודש של הפצצות מהאוויר כבר לא ישנו דרמטית את התמונה.

מרגע זה הסיפור עובר למשא ומתן. ספוילר: אין מצב לפתור את המשא ומתן הזה בשבועיים. אם הוא רציני, זה ייקח הרבה יותר, וכנראה נראה עוד הארכה ועוד הארכה. מצד שני, אם המשא ומתן ייכשל, נצטרך לראות אם הצדדים באמת מוכנים לחזור ללחימה ואיך היא תיראה. אפשרות נוספות היא שכולם יחליטו למרוח את המגעים כי זה יהיה נוח לכולם (חמאס בעזה מוסר ד"ש).

העובדה שטראמפ שלח את ג'יי-די ואנס לנהל את השיחות יכולה לשחק לשני הכיוונים. לא ברור אם זה נועד למצות את הסיכוי לפתרון, או לאותת לאיראנים שהוא רציני ובינתיים לבנות את הכוח הצבאי שצריך כדי להכין מהלך קרקעי. יכול מאוד להיות שהתשובה היא גם וגם.

כדי להבין איפה אנחנו עומדים, צריך לבחון את שלוש המטרות של המלחמה: שינוי המשטר, מניעת גרעין, היכולות הקונבנציונליות - הטילים והפרוקסי. לזה צריך להוסיף את הג'וקר האיראני: מצר הורמוז.

שינוי המשטר

במהלך המלחמה המשטר דווקא התכנס פנימה סביב הקו הניצי של משמרות המהפכה. לכן, אני לא בונה על המונים ברחובות כבר בשבועות הקרובים. לאורך כל המערכה המשטר הצליח לאותת לציבור שמנגנוני הדיכוי שלו עדיין מתפקדים.

דווקא עכשיו, כשיש הפסקת אש, צריך לראות אם מתחילות מחלוקות בצד האיראני - גם שם יש מי שטוענים שהפסקת האש היא כישלון מחפיר - או שהם מצליחים להמשיך להחזיק קו קוהרנטי וקבלת החלטות ברורה. בטווח של חודשים ושנים זה כבר יכול להיראות אחרת. הכלכלה האיראנית חולה, מושחתת ומקרטעת, והמשטר לא עומד על יסודות יציבים. לכן, אני כן מאמין שנראה בעתיד את הציבור מתקומם שוב. עם זאת, אם האיראנים יצליחו למנף את המשא ומתן להסרת סנקציות או לצינור חמצן כלכלי אחר, הם יקנו לעצמם עוד כמה שנים של חמצן - גם לשיקום יכולות, גם להרגעת הרחוב וגם לשימור מנגנוני דיכוי אפקטיביים.

מניעת גרעין

אני אהיה הכי ברור שיש: המלחמה הזו לא דגדגה לגרעין האיראני. הפגיעה המשמעותית הייתה בחודש יוני, כשהושבתו אתרי ההעשרה. אבל איראן נשארה עם כ-450-440 קילו של אורניום מועשר ל-60 אחוז, עם הידע, וכנראה גם עם צנטריפוגות ויכולת להקים אתרי העשרה חדשים או לשקם את הקיימים. אם המשא ומתן לא יסתיים עם כל האורניום בחוץ - זה כישלון. שום "מודל התראה" ושום מעקב מהאוויר הוא לא פתרון מספיק טוב לסוגיה הזו.

שלוש נקודות לשים לב אליהן:

1. מבין כל הדברים שאיראן יכולה לוותר עליהם, האורניום הוא דווקא הכי קל לוויתור מבחינתם. אין לו ערך כלכלי ממשי, ואפשר לקבל תמורתו הרבה, כי זה הדבר הכי חשוב למערב.
2. עלינו לראות אם מעבר לחומר עצמו, איראן מצליחה לשמר לעצמה יכולות העשרה - באיזה אופן, באיזה היקף, ובאילו לוחות זמנים. צריך להזכיר שהעמדה האמריקנית לפני הסיבוב הזה הייתה אפס העשרה. אם המשא ומתן יסתיים עם יכולת העשרה על אדמת איראן, גם אם מוגבלת, המשמעות היא שקיבלנו JCPOA עם הארכת מועד הפקיעה. את זה כנראה היה אפשר להשיג כבר ב-2018 בלי כל מה שעברנו מאז. אני רוצה להיות גם פה ברור: אם המשא ומתן מסתיים כשמאפשרים לאיראן לשמר העשרה, זה לא ניצחון. ביום טוב השגנו תיקו חינוכי.
3. מניסיון ארוך שנים עם האיראנים - ישנו פער בין המוצהר למצוי. כמו שעכשיו האיראנים "לא מוצאים את המוקשים שהם פיזרו במצר הורמוז", ככה הם גם יכולים "לא למצוא" 100 קילו מתוך ה-450, וזה יכול להימשך שנים. האם נדע לאכוף שכל החומר באמת בחוץ? האם נדע לעקוב אחריו לאורך זמן? פה הפרטים הם לא הערת שוליים - הם כל הסיפור. צריך לראות שאנשי המקצוע יושבים על זה חזק, ושאנחנו לא מאפשרים לאיראנים למרוח. זה לב העניין.

טילים

אני לא באמת יודע כמה נשאר להם וכמה אפשר יהיה להשמיש. אם נלמד מניסיון העבר, כנראה נגלה שנשאר להם יותר ממה שחשבנו. מהצד השני, גם לנו אין אין-סוף מיירטים. בטווח הקצר, המספרים ישפיעו על הנכונות של שני הצדדים לחזור ללחימה. בטווח הבינוני והארוך, אם המשטר שורד ומקבל חמצן כלכלי, הוא ישקם את יכולות הטילים שלו. אני לא רואה את איראן מוותרת על זה בהסכם, ואני לא רואה את האמריקנים מתאבדים דווקא על הסעיף הזה.

פרוקסי

החות'ים מבחינתי הם קלף שהאיראנים שמרו להסלמה הבאה, ולכן הם כרגע לא הסיפור המרכזי. חיזבאללה כן. דווקא פה יש אולי חלון למהלך מדיני מול לבנון. לא כי ממשלת לבנון נהייתה פתאום ציונית, ולא כי אין סיכונים, אלא כי לאיראן אולי יהיה קל יחסית יותר לדרוש שהפסקת האש תחול גם על לבנון, אבל יהיה לה הרבה יותר קשה לסכל תהליכים פנימיים בתוך לבנון אם הם כבר יתחילו.

אני גם לא ממש קונה את התיאוריה של משא ומתן "תחת אש" מול חיזבאללה. שני הצדדים כבר מבינים היטב את מאזן הכוחות ואת המחירים. מה אנחנו רוצים להשיג, פרט לעוד כמה "הותר לפרסום?". למה מישהו חושב שנצליח להשיג יותר במשא ומתן תוך כדי לחימה, אחרי שאנחנו כבר רואים שמתחילים לקפל אותנו?

צריך לציין גם את הצד הישראלי. אם יש פה ממשלה שרוצה תוצאה ולא רק מלחמת נצח, הפסקת אש יזומה כדי לייצר מהלך מדיני היא אינטרס שלנו. האלטרנטיבה היא לקבל אחר כך תכתיב אמריקני, או להיתקע בעוד התכתשות בלי מוצא. בינתיים, נתניהו מינה את יחיאל לייטר השגריר בוושינגטון להוביל את המגעים. האם זה כי הוא הכי מוכשר שנשאר בסביבה שלו, או שזו בעצם הדרך שלו לוודא שלא יצא מזה הסכם? בכל מקרה, זה לא מריח טוב. הלוואי שאתבדה.

מצר הורמוז

פה בכלל "נולד" לאיראנים קלף חדש, שלא היה באף אחד מיעדי המלחמה המקוריים. גם כשהמצר לא סגור הרמטית, מספיק שהוא פתוח רק חלקית כדי להחזיק את העולם "על הקצה". כרגע זו אפילו לא פתיחה אמיתית, אלא יותר טפטוף של ספינות בקצב שרחוק מאוד מהנורמה. איראן יכולה לקבל ויתורים אמריקניים משמעותיים רק מעצם היכולת שלה לשלוט בקצב החזרה לשגרה.

ולכן, צריך להבין: המלחמה הזו היא לא רק סיפור של גרעין או חיל אוויר. היא גם סיפור של אנרגיה, סחר עולמי, והתחרות בין ארצות הברית, סין ושאר העולם. בטווח הקצר, לארצות הברית ולמדינות האזור פשוט אין חלופה מוכנה למצר הורמוז. בטווח הארוך, הן יצטרכו לבנות כזו - דרך סעודיה, דרך האמירויות, אולי גם דרך עומאן, ואולי בציר יבשתי לכיוון טורקיה. אבל זה פרויקט של שנים, לא של כותרת.

לאן כל זה הולך?

הפערים במשא ומתן גדולים, רמת האמון אפסית, והלחץ מבית על טראמפ לסיים את זה קיים - אבל גם הוא לא יכול להרשות לעצמו להצטייר כמי שהפסיד.

בצד האיראני, ברור שהם לא יחתמו על הסכם כניעה. עם זאת, בהחלט אפשר לדמיין הסכם שהם כן יכולים לחתום עליו: פתיחה של מצר הורמוז והוצאת החומר הגרעיני תמורת הקלה משמעותית בסנקציות וערבויות אמריקניות לאי-תקיפה. השאלה היא כמה חזק הם ישחקו את הקלפים שלהם, ואם וושינגטון תהיה מוכנה לשלם.

ומדינות האזור? הן עדיין על הגדר. חוץ מהאמירותים, אף אחד לא באמת אול-אין נגד איראן. לא הסעודים, לא הקטארים ובטח שלא העומאנים. לאף אחד שם אין חשק לראות את איראן קורסת בלי חלופה, ואז להתמודד עם כאוס אזורי וגלי הדף של עשרות מיליוני פליטים. הסינים והרוסים כמובן ישמחו לראות את האמריקנים מתקפלים.

וישראל? יש פה הזדמנות, אבל לא פתרון קסם. על המשא ומתן עם איראן אין לנו השפעה ישירה, אבל אפשר לנסות לייצר הסדר בלבנון שידחוק את חיזבאללה לגודל מינימלי וישאיר את הסוגיה האיראנית ככזו שאפשר לנהל בשנים הקרובות. זה דורש הנהגה שרוצה הישג מדיני, ולא כזו שמתאהבת במלחמת נצח כדי לשמר מצב חירום תמידי.

אם המשא ומתן הזה יתפוצץ, ויצליחו להדביק את זה עלינו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בבידוד גובר, עם נשיא אמריקני שהופך מהר מאוד לברווז צולע, ועם תמיכה אמריקנית שנשחקת הרבה יותר מהר ממה שנוח לנו לדמיין. וזו, רבותיי, סכנה אסטרטגית ארוכת טווח שעלולה להיות לא פחות גרועה מאיראן. מצב דעת הקהל בארצות הברית ביחס לישראל מבהיל, אבל תתעודדו - יכול להיות אפילו עוד יותר גרוע.

אז לא, עוד אי אפשר לחלק ציוני ניצחון או תעודות כישלון. אפשר רק להגיד דבר אחד: השלב הראשון במערכה הזו כנראה מוצה. עכשיו צריך לראות אם הולכים להסדר, למסמוס או להסלמה. חבל רק שבירושלים ובוושינגטון יושבים כרגע מנהיגים שהמשך המלחמה עשוי לשרת אותם גם פוליטית, גם אם זה לא בהכרח משרת עד הסוף את האינטרס של המדינה שלהם. עולם מופלא לחיות בו.

>>> אבנר וילן הוא בכיר לשעבר במערכת הביטחון, מומחה לגרעין האיראני