מי ישמור על השופטים - ומי ישמור עלינו כשהם יפחדו?

יש רגעים בתולדותיה של אומה שבהם חובה לעצור, להביט סביב ולשאול לאן מועדות פניה. נדמה כי מדינת ישראל מתקרבת לרגע כזה. בחודשים האחרונים אנו שומעים יותר ויותר התבטאויות קשות, חריפות ולעיתים חסרות אחריות מצד אישי ציבור, פוליטיקאים, אנשי תקשורת, מובילי דעת קהל ומשפטנים. יש הקוראים למרי. יש המטילים ספק בלגיטימיות של מוסדות המדינה. יש המציגים יריבים פוליטיים כאויבי העם. יש המזהירים מפני דיקטטורה וקוראים להפיכה צבאית. אחרים מזהירים מפני מלחמת אזרחים. ויש מי שאינם מסתפקים באזהרות אלא מדברים על עימות בלתי נמנע.

• המשטרה תבקש להאריך את מעצרם של חשודים שהתפרעו בבית השופט סולברג

חלק מן האמירות נאמרות מתוך חרדה אמיתית לעתיד המדינה. אחרות נאמרות מתוך להט פוליטי לקראת מערכת בחירות שעלולה להיות מהסוערות בתולדות ישראל. אך ההיסטוריה מלמדת כי מניעיהם של המשמיעים חשובים פחות מן התוצאה המצטברת.

מלחמות אזרחים אינן מתחילות בירי. הן מתחילות במילים. הן מתחילות כאשר בני אדם חדלים לראות זה בזה אחים החולקים גורל משותף, ומתחילים לראות זה בזה אויבים שיש להכניע. הן מתחילות כאשר השנאה הופכת לכלי פוליטי לגיטימי, כאשר הדה-לגיטימציה מחליפה את הוויכוח, וכאשר הממלכתיות נתפסת כחולשה ולא כערך יסוד.

המחלוקת הופכת לשלילת לגיטימיות

החברה הישראלית ידעה מחלוקות קשות מאז הקמתה. כך היה ערב הקמת המדינה. כך היה בפרשת "אלטלנה". כך היה סביב הסכם השילומים עם גרמניה. כך היה לאחר מלחמת ששת הימים. כך היה סביב הסכמי אוסלו, ההתנתקות, יחסי דת ומדינה, שאלות ביטחון, כלכלה ומשפט. אלא שבעבר ניטשו הוויכוחים בעיקר על רעיונות. כיום הם נסובים יותר ויותר על עצם הלגיטימיות של המחזיק ברעיון האחר.

• חרדים קיצוניים ניסו לפרוץ לביתו של השופט סולברג והשחיתו את חצרו

המחנה האחר כבר אינו טועה, הוא "בוגד". הצד השני כבר אינו יריב, הוא אויב. המוסד הציבורי כבר אינו שוגה, הוא מושחת. בית המשפט אינו רק טועה, הוא "גנב את המדינה". הממשלה אינה רק שוגה, היא "סכנה לדמוקרטיה". היועצת המשפטית אינה רק טועה, היא "הפיכה שלטונית" או "מנהיגת האופוזיציה" האוכפת באופן בררני רק צד אחד של המפה הפוליטית. התקשורת אינה רק מוטה, היא "אויבת העם". וכך, צעד אחר צעד, נשחק אותו דבק עדין המחזיק חברה דמוקרטית מפוצלת ורבת-מחלוקות.

הסכנה האמיתית: אובדן האמון

הסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל אינה איראן, אינה חמאס ואף לא האיום הביטחוני החמור ביותר מבחוץ. מדינות חזקות יודעות להתמודד עם אויבים חיצוניים. מעטות מצליחות לשרוד לאורך זמן כאשר הן מאבדות את אמונן בעצמן. דמוקרטיה איננה נשענת רק על חוקים, מוסדות ובחירות. היא נשענת על הסכמה בסיסית של כלל השחקנים לקבל הכרעות גם כאשר הן אינן נוחות להם. היא נשענת על אמון בסיסי בכך שהיריב הפוליטי אוהב את המדינה לא פחות ממני, גם אם הוא טועה בעיניי.

מעטים המוסדות הציבוריים המצויים כיום במחלוקת כה עמוקה כמו בית המשפט העליון. חשוב לומר את הדברים ביושר. חלק מן הביקורת הציבורית איננו משולל יסוד. במשך השנים התפתחו תפיסות שיפוטיות שעוררו מחלוקות קשות. הורחבה זכות העמידה; הורחבה הביקורת השיפוטית; התרחבה מעורבותו של בית המשפט בסוגיות ציבוריות ופוליטיות. גם שיטת מינוי השופטים, גיוונו של בית המשפט העליון, יחסי הרשויות ומקומו של המשפט בחיים הציבוריים - כל אלה הם נושאים לגיטימיים לחלוטין לדיון ואף לרפורמה.

אולם כאן נדרשת הבחנה קריטית. אפשר לבקר. אפשר לשנות. אפשר לתקן. אסור להרוס. בית המשפט העליון איננו רכושם של שופטיו. הוא קו ההגנה האחרון של האזרח מול שרירות השלטון, מול כוח כלכלי בלתי מרוסן ומול פגיעה בזכויות יסוד.

• הגנו על הנשיאות - ועל הנשיא הרצוג | השופט בדימוס צבי סגל, פרשנות

ביום שבו חלקים נרחבים מן הציבור יחליטו כי פסקי דין מחייבים רק כאשר הם תואמים את השקפת עולמם - לא השופטים יהיו הנפגעים הראשונים. יהיו אלה האזרחים. החלש. הנפגע. המיעוט. מי שאין בידו כוח אחר מלבד שלטון החוק. האמון בבית המשפט אינו נכס של מערכת המשפט, הוא נכס של החברה הישראלית כולה.

מילים שיכולות להחריב מדינה

מבין כל מוסדות המדינה, דומה כי גם מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה ניצב כיום במרכזו של ויכוח ציבורי חריף במיוחד. הביקורת המופנית כלפי היועצת המשפטית לממשלה איננה תיאורטית. היא נוגעת לשורה של אירועים והחלטות שהציבור נחשף אליהם בשנים האחרונות.

כך למשל, היו מקרים שבהם בחרה שלא לייצג את עמדת הממשלה בבית המשפט ואף נקטה עמדה הקרובה לעמדות העותרים נגדה. היו אף מקרים שבהם בית המשפט העליון עצמו לא קיבל את עמדתה המשפטית. נשמעה ביקורת ציבורית חריפה על שתיקתה ב"פרשת הפצ"רית" לשעבר, בשעה שרבים ציפו למסר ברור יותר ולמנהיגות ציבורית ומשפטית ברורה יותר. ביקורת נוספת נשמעה ביחס לתצהיר שהוגש מטעמה לבג"ץ, אשר עורר שאלות בדבר שלמות התמונה שהוצגה לבית המשפט ובדבר חובת הגילוי המלא והמדויק המצופה מרשויות המדינה.

כל אלה הם נושאים הראויים לדיון ציבורי ומשפטי. בדמוקרטיה אסור ששום בעל תפקיד יהיה חסין מביקורת. להפך. בעלי הכוח חייבים להיות נתונים לביקורת מוגברת. אלא שגם כאן נדרשת אבחנה. הביקורת על נושאת התפקיד אינה יכולה להפוך לשלילת עצם קיומו של מוסד הייעוץ המשפטי העצמאי.

אפשר בהחלט לדון בפיצול התפקיד. אפשר לבחון מחדש את מעמד חוות הדעת. אפשר לקבוע מנגנוני איזון חדשים. אפשר לבצע רפורמות מרחיקות לכת. אך במדינה דמוקרטית חייב להתקיים גורם מקצועי ועצמאי שתפקידו להתריע, לייעץ, לבקר ולהציב גבולות כאשר הדבר נדרש. השאלה איננה האם אנו אוהבים את היועצת המשפטית ברגע נתון. השאלה היא אם הדמוקרטיה יכולה להתקיים ללא מנגנוני בלימה ואיזון אפקטיביים, והתשובה היא חד-משמעית לא.

חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אין דמוקרטיה ללא ביקורת; אין דמוקרטיה ללא מחאה; אין דמוקרטיה ללא הזכות להביע דעה גם כאשר היא מקוממת. אך אין מדובר בזכות מוחלטת. כאשר ביטוי הופך להסתה; כאשר הוא מעודד אלימות; כאשר הוא שולל את עצם קיומם הלגיטימי של יריבים פוליטיים; כאשר הוא מכשיר פגיעה במוסדות המדינה; כאשר הוא יוצר הסתברות ממשית להתלקחות אלימה - או-אז, הופך חופש הביטוי מכלי של חירות לכלי של הרס. האתגר הוא להגן על החירות מבלי לאפשר לה להפוך לכלי לחיסול הדמוקרטיה עצמה.

כאשר המאבק הציבורי מגיע אל הבית הפרטי

אירוע הוונדליזם החמור שאירע אמש (רביעי) בביתו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נעם סולברג, חייב להדליק נורת אזהרה אדומה בקרב כל מי שעתידה של הדמוקרטיה הישראלית יקר לליבו.

על פי הפרסומים, לא רק רכבו של השופט נפגע, אלא גם ביתו והחצר המקיפה אותו. תמונות הנזק שנחשפו לציבור אינן רק עדות למעשה פסול של השחתת רכוש. הן מהוות תזכורת מטרידה לכך שהשיח הציבורי הקשה והמתלהם עלול, לעיתים, לגלוש מן הזירה הציבורית אל המרחב הפרטי והמשפחתי.

יהיו אשר יהיו הדעות ביחס לפסיקותיו של בית המשפט העליון או ביחס להשקפת עולמו המשפטית של השופט סולברג, במדינה דמוקרטית אין כל מקום לפגיעה בביתו של שופט, ברכושו או בתחושת הביטחון של בני משפחתו. שופטים צריכים להיות נתונים לביקורת ציבורית ומשפטית. פסקי דין צריכים להיות נתונים לדיון, לניתוח ואף לביקורת נוקבת. אולם, ביתו של שופט אינו חלק מן הוויכוח הציבורי.

כאשר המחלוקת הציבורית חוצה את סף הבית הפרטי, נחצה גם גבול ערכי מסוכן. במקום שבו הטיעון מפנה את מקומו להפחדה, ובמקום שבו הוויכוח מפנה את מקומו לפגיעה אישית, נפגעים לא רק האדם ובני משפחתו, אלא גם יסודותיה של התרבות הדמוקרטית.

הסכנה אינה נעוצה גם במסר שההתפרעות משדרת. חברה המשלימה עם פגיעה בשופטים בשל תפקידם, עלולה למצוא עצמה מחר משלימה עם פגיעה בנבחרי ציבור, בעיתונאים, באנשי אקדמיה, באנשי אכיפת החוק או בכל אדם המחזיק בדעה שאינה מקובלת על אחרים. מדרון זה מתחיל תמיד במחשבה שהמקרה הנוכחי הוא חריג ומוצדק. הוא מסתיים בפגיעה בשלטון החוק ובחוסנה של החברה כולה.

דווקא בעת של מחלוקות עמוקות ורגשות עזים, חובה על כולנו - מימין ומשמאל, מן הקואליציה ומן האופוזיציה - להתייצב באופן חד וברור נגד כל ניסיון להטיל מורא על בעלי תפקידים ציבוריים באמצעות פגיעה אישית או פגיעה ברכושם. מחאה היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. ונדליזם אינו מחאה. הפחדה אינה שכנוע. פגיעה בביתו של אדם אינה ביטוי לחירות אלא פגיעה בה.

אם יש לקח אחד שיש להפיק מן האירוע החמור הזה, הרי הוא הצורך הדחוף להנמיך את גובה הלהבות, להחזיר את השיח הציבורי למסלול של ויכוח ענייני ומכבד, ולהבין כי בסופו של דבר, גם כאשר אנו חלוקים זה על זה באופן עמוק, אסור לנו לאבד את הגבולות המבדילים בין מאבק דמוקרטי לגיטימי לבין התנהגות המאיימת על עצם יסודותיה של הדמוקרטיה.

לקראת הבחירות: תקופה נפיצה במיוחד

ככל שנתקרב למערכת הבחירות הבאה צפויה החרפה נוספת של השיח הציבורי. מערכות בחירות מטבען מעודדות הקצנה. אולם, בתקופה הנוכחית קיים חשש עמוק יותר. החשש הוא כי חלקים מן הציבור יתקשו לקבל כל תוצאה שלא תתאים לעמדותיהם.

הסכנה טמונה בשילוב הקטלני שבין: ערעור אמון בתוצאות הבחירות; ערעור אמון בוועדת הבחירות; ערעור אמון במערכת המשפט; ערעור אמון בגופי האכיפה; קריאות למרי ולאי-ציות; הסתה ברשתות החברתיות; ואירוע אלים בודד שעלול להצית תגובת שרשרת. כך בדיוק מתרחשים משברים היסטוריים - מתוך אובדן שליטה.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של חברות חזקות שלא הוכרעו על ידי אויביהן אלא על ידי הקרעים שבתוכן. גם ההיסטוריה היהודית מכירה היטב את מחירה של שנאת אחים. חורבן מתחיל בקריסת האמון. הוא מתחיל כאשר קבוצות בחברה מפסיקות לראות עצמן כחלק מסיפור משותף. הוא מתחיל כאשר מוסדות המדינה מפסיקות להיות נכס משותף והופכים לכלי נשק במאבק בין מחנות.

האחריות מוטלת על כולנו. אך בראש ובראשונה על: נשיא המדינה, ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, שרי הממשלה, חברי הכנסת, נשיא בית המשפט העליון, היועצת המשפטית לממשלה, פרקליט המדינה, מבקר המדינה, מפכ"ל המשטרה, הרמטכ"ל, ראשי הרשויות המקומיות, ראשי האוניברסיטאות, מנהיגי הדת מכל הזרמים, התקשורת, מערכת החינוך והחברה האזרחית. לכולם אחריות משותפת לשמור על גבולות ואופי השיח ועל יציבותה של המדינה.

• אזהרות: אין לזלזל בכוחן של מילים. אין להניח כי "אצלנו זה לא יכול לקרות". אין להקל ראש בהסתה מכל צד שהוא. אין לערער את אמון הציבור במוסדות המדינה ללא אחריות. אין להפוך מחלוקת פוליטית למאבק קיומי.
• רעיונות: הקמת מועצה לאומית למניעת הסתה ואלימות פוליטית. גיבוש אמנה ציבורית להתנהלות בתקופת בחירות. הרחבת החינוך לדמוקרטיה, סובלנות וממלכתיות. יצירת מנגנוני הידברות קבועים בין קבוצות יריבות בחברה. קידום שיח ציבורי אחראי ברשתות החברתיות ובתקשורת.
• עצות: לבקר - אך לא לשנוא. להתווכח - אך לא לשלול את עצם הלגיטימיות של הזולת. לתקן מוסדות, אך לא להרוס אותם. להיאבק על רעיונות, אך לא על עצם קיומה של המדינה המשותפת. לזכור שגם לאחר הבחירות נמשיך לחיות יחד.

רגע ההכרעה

מדינת ישראל ניצבת היום בפני מבחן היסטורי. האיום הגדול ביותר עליה איננו בהכרח האויב שמעבר לגבול. הוא עלול להיות הקרע שבתוכה. אם נמשיך לאבד אמון זה בזה, אם נרסק את המוסדות הממלכתיים שנועדו להחזיק את כולנו יחד, ואם נניח לשיח השנאה להחליף את השיח הדמוקרטי, עלולים אנו לגלות מאוחר מדי כי חצינו קווים שלא ניתן עוד להשיבם לאחור.

הגיעה העת למנהיגות אחראית. הגיעה העת לממלכתיות. הגיעה העת שכל אדם בעל השפעה, באם הוא פוליטיקאי, שופט, איש תקשורת, איש רוח, איש דת או אזרח מן השורה - יבין כי במילים שהוא משמיע היום טמון הכוח לבנות את המחר, אך גם חלילה להחריבו.

אחרי כל מערכת בחירות, אחרי כל מחלוקת, אחרי כל ניצחון ואחרי כל הפסד, נישאר כולנו בני אותה מדינה, בני אותו עם ובעלי אחריות משותפת לגורלה. השאלה איננה מי ינצח בבחירות הבאות. השאלה היא באיזו מדינה נתעורר בבוקר שאחריהן. ועל השאלה הזאת - עדיין יש בידינו להשפיע.