הגנו על הנשיאות

הימים האחרונים הציבו את נשיא המדינה, מר יצחק הרצוג, מול אחת ההכרעות הרגישות והטעונות שניצבו בפני נשיא במדינת ישראל. על שולחנו מונחת בקשת החנינה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, יחד עם פניית תמיכה פומבית מנשיא ארצות הברית, מר דונלד טראמפ, שהוספה למארג השיקולים, והשלכותיה עוד נבחנות בכובד ראש.

כאילו לא די בכך, נשיא המדינה נאלץ להתמודד במקביל עם גל הולך וגובר של לחץ ציבורי, פוליטי ותקשורתי, שתכליתו הברורה היא לכופף את עצמאותו ולהטות את הכרעתו באמצעות הפחדה, רמיזות ושליפת פרשות ישנות מעברו. מדובר במהלך שאינו תמים. זהו מסע מתוזמר היטב, שיש לזהותו, לגנותו ולעצור אותו ללא שהות, כמובן תוך שמירה מוקפדת על חופש הביטוי והמגבלות הקיימות בעטיו.

שעת הכושר של המאיימים - והסכנה שבה

המאיימים פועלים כעת משום שהם מזהים רגע פגיע: הנשיא עומד להכריע, וכל פגיעה בשיקול דעתו עשויה להטות את הכף. שימוש ציני בפרשת "עמותות ברק" או ברגעים פוליטיים ישנים אינו מקרי, הוא חלק מניסיון מתוכנן לחולל איום אישי ופוליטי על הנשיא (כפי שנשמע מפיהם של מפגינים מסוימים שהשתמשו בלשון מאיימת: "אם רק תעז...").

עצם החפירה בפרשות עבר לא נועדה לחשוף אמת חדשה, אלא להצר את מרחב הפעולה של הנשיא באמצעות הפחדה. זהו ניסיון התערבות פסול שיש להוקיעו בגלוי ולא להעניק לו במה מכובדת.

אחריות ציבורית בתוך גבולות חופש הביטוי

התקשורת ממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב הדיון הציבורי ובשמירה על שקיפות דמוקרטית. בה בעת, היא ניצבת בפני אתגר כפול: מחד גיסא, חובתה להגן על חופש הביטוי ולשקף מגוון דעות; מאידך גיסא, עליה להימנע מהפכת אמירות קיצוניות, רמיזות או איומים לאמצעי תקשורתי לגיטימי המכתיב את סדר היום.

היקף הדיווח והאופן שבו מוצגים קולות חריפים עלולים להשפיע על מרחב ההכרעה של מוסדות ממלכתיים, ובפרט נשיא המדינה. התקשורת איננה נדרשת לסנן ביקורת או להימנע מדיון ציבורי, אלא להפעיל שיקול דעת מקצועי: להבליט עובדות, לצמצם הדהוד של איומים, ולהבחין בין ביקורת עניינית לבין מסרים שמטרתם הפעלת לחץ פסול.

כך ניתן לשמור על האיזון הדמוקרטי: לאפשר דיון פתוח וחופשי, אך במקביל להגן על מוסד הנשיאות באמצעות תיווך אחראי של המידע. מרחב החלטה נקי מלחצים הוא תנאי לתפקוד תקין של הנשיא, והתקשורת יכולה לסייע בכך באמצעות סיקור מידתי, מאוזן ומרוסן. זהו מבחן מקצועי, מוסרי ודמוקרטי.

הביקורת - אם וככול שתידרש - ראוי שתינתן לאחר שההכרעה התקבלה ולא במהלך גיבושה.

הרגע שבו בוחנים מי ממלכתי באמת ומי לא

פוליטיקאים הרומזים, לוחצים או מתבטאים כאילו "מותר" לכוון את הכרעתו של הנשיא אינם מגינים על הדמוקרטיה - הם ממוטטים אותה. נשיא המדינה אינו זרוע של מחנה פוליטי והוא איננו כפוף לאיש. הפיכתו לכלי משחק פוליטי פוגעת במעמדו ופוגעת בסופו של דבר בכל אזרח.

זהו רגע שבו נבחנת מנהיגות אמיתית: היכולת להניח לנשיא להכריע על פי מצפונו, לבלום התלהמות ולא למנף לחצים קצרי טווח על חשבון עקרונות ממלכתיים ארוכי טווח.

מובילי דעת קהל - חלקם מסייעים, חלקם מסיתים

רבנים, אנשי רוח, פרשנים ומשפיענים - חלקם פועלים באחריות, אך חלקם מסייעים בלי משים להעלאת גובה הלהבות. גם אם חלק מהקריאות נובעות מדאגה כנה, התוצאה דומה: ערעור על מרחב השיקול של הנשיא.

זהו הרגע שבו על מובילי דעת הקהל לומר בפה מלא: עצמאות הנשיא קודמת לכל אינטרס מגזרי או פוליטי. הם יכולים להיות גורם מצנן, או גורם מלבה. הבחירה בידיהם.

הציבור הרחב - חומת המגן האחרונה

הנשיא הוא אדם מנוסה, שקול ומיומן אך בכל זאת אדם - הנדרש לקבל החלטה תחת לחץ חסר תקדים. במצב כזה, הציבור ברובו המכריע חייב לשמש לו חומת מגן: לאפשר שקט, לאפשר מרחב מחשבה, למנוע הפחדה ולדחות הסתה. שקט ציבורי הוא תנאי הכרחי לשיקול דעת נקי.

זהו תפקיד שהציבור יכול למלא רק אם יבחר לבלום את הקיצון ולתת מקום לסבלנות, לאיפוק ולמתינות. הציבור חייב להבין: אם מסע הלחצים יצליח, לא מדובר ב"ניצחון" פוליטי אלא בכישלון ממלכתי היסטורי. ברגע שיש תקדים של לחץ על נשיא - כל מוסד אחר עלול למצוא עצמו באותו מצב.

לעומת זאת, אם הנשיא יעמוד בלחץ, הוא יבהיר מסר חד וברור: עמוד שדרה, עצמאות, מנהיגות. דוגמה אישית לכל בעלי התפקידים במדינה.

מי שמנסה לכופף את שיקול דעתו של הנשיא מכופף את עמוד השדרה של המדינה. מי שמאיים עליו מאיים על הממלכתיות. מי שמנסה לשבש את ההכרעה מסכן את הדמוקרטיה עצמה. על כולנו - תקשורת, פוליטיקאים, מובילי דעה ואזרחים - להתייצב מול המתקפה הזו ולומר בקול ברור: הניחו לנשיא להכריע. אל תגבירו איומים, גנו אותם. שמרו על עצמאותו. שמרו על ישראל.

>>> השופט בדימוס צבי סגל שימש 15 שנים אב בית דין לפשעים חמורים וערעורים פליליים בבית המשפט המחוזי בירושלים