הנרטיב המסוכן של "ישראל הגדולה"
שיח חדש תופס תאוצה בעולם הערבי, המשווה בין השאיפות האזוריות של איראן לאלה של ישראל • גם מדינות המפרץ שואלות: האם ישראל היא גורם מייצב או גורם מתפשט? • הטענות הללו מאיימות להרחיק מאיתנו שותפים פוטנציאליים • פרשנות
בשיח הציבורי בעולם הערבי נבנה לאחרונה נרטיב חדש - ובעייתי מאוד מבחינת ישראל: השוואה בין "איראן הגדולה" לבין "ישראל הגדולה". לכאורה מדובר בדיון אינטלקטואלי על שאיפות אזוריות, אך בפועל עצם הצבת הסימטריה הזו מסמנת שינוי שלילי בתפיסת ישראל במזרח התיכון.
הדבר בא לידי ביטוי לאחרונה במאמר שפורסם ברשת אל-ערבייה על ידי העורך לשעבר, עבד אל-רחמן א-רשיד, המקורב לצמרת הסעודית ומשקף ככל הנראה את דעתה. המאמר מציג את ההיסטוריה האזורית כמאבק בין שני פרויקטים: האחד - איראני, והשני - ישראלי. כפי שאיראן ביקשה לבנות מרחב השפעה אזורי המשתרע מטהראן אל הים התיכון וים סוף, כך גם ישראל מתוארת כמי שמקדמת חזון של "ישראל הגדולה".
עצם ההשוואה הזו אינה רק מופרכת מבחינה היסטורית; היא גם מסוכנת מבחינה אסטרטגית. במשך ארבעה עשורים היה זה דווקא הפרויקט האיראני שהפעיל מערך אזורי של שלוחים - בלבנון, בסוריה, בעזה ובתימן - כדי לבנות מרחב השפעה חוצה גבולות. זהו מודל של התפשטות אזורית המבוסס על שחיקת ריבונותן של מדינות. ישראל, לעומת זאת, מעולם לא פעלה כך. אבל הבעיה אינה טמונה רק בנרטיב הערבי, אלא גם בהתנהלות הישראלית עצמה. מאז 7 באוקטובר הולך ומתחזק בישראל שיח פוליטי שמעניק לגיטימציה לרעיונות של סיפוח, של שליטה קבועה בשטחים ושל שינוי גבולות בכוח.
כאשר שרים מדברים בגלוי על סיפוח הגדה המערבית, כאשר קולות בממשלה מעלים רעיונות של התיישבות מחודשת בעזה, וכאשר השיח הציבורי בישראל מתרחק יותר ויותר מהרעיון של הסדר מדיני - אין פלא שבאזור מתחילים לפרש זאת כחלק מפרויקט רחב יותר. במילים אחרות: גם אם "ישראל הגדולה" היא מיתוס פוליטי, ממשלת ישראל הנוכחית עושה לא מעט כדי להפוך אותו לאמין בעיני שכנותיה.
העיתוי שבו מתחזק הנרטיב הזה אינו מקרי. היחלשות הציר האיראני בעקבות העימותים האזוריים יצרה חלל אסטרטגי. בתוך החלל הזה מתחילה להתעורר בעולם הערבי שאלה חדשה: אם איראן נסוגה - האם ישראל תנסה למלא את מקומה?
עבור מדינות המפרץ זו איננה שאלה תיאורטית בלבד. חלקן התקרבו לישראל מתוך תפיסה של אינטרס משותף מול איראן. אך שותפות אזורית אינה יכולה להתבסס לאורך זמן אם אחד הצדדים נתפס כמי שמבקש לבסס הגמוניה אזורית משלו. כאן טמונה הסכנה האמיתית. ישראל הצליחה בעשור האחרון לשבור חלק מהבידוד האזורי שלה. היא נתפסה ככוח טכנולוגי, מודיעיני וצבאי, אך גם כשותפה פוטנציאלית ליציבות אזורית. הנרטיב החדש מאיים להפוך את התמונה הזו על פיה: במקום שחקן מייצב, ישראל עלולה להיתפס כמעצמה אזורית בעלת שאיפות טריטוריאליות.
במזרח התיכון, תפיסות פוליטיות אינן פחות חשובות מעובדות. לעיתים הן אף חזקות מהן. ברגע שנרטיב מסוים מתקבע בתודעה האזורית, קשה מאוד לעקור אותו. אם ישראל תמשיך לאפשר לשיח של סיפוח והתפשטות להוביל את המדיניות שלה - היא עלולה לגלות שהמיתוס של ישראל הגדולה אינו עוד תעמולה עוינת בלבד, אלא תפיסה שהשתרשה גם אצל מי שהיו אמורים להיות שותפיה האזוריים.
>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ, חוקר בכיר וראש תוכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל-אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית