N12
פרסומת

איחוד האמירויות כבר לא מנסה להסתיר

פריסת מערכות "כיפת ברזל" ו"מגן אור" באיחוד האמירויות, לצד חיילי צה"ל, מסמלת מעבר דרמטי: איחוד האמירויות בוחרת במודע להעמיק את הברית האסטרטגית עם ישראל ולהרחיבה גם לשותפות מבצעית בשטח • כבר אין ספק: זו השותפה הערבית הקרובה ביותר כיום לירושלים • פרשנות

ד"ר יואל גוז'נסקי
ד"ר יואל גוז'נסקי
N12
פורסם: | עודכן:
מנהיג איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד
איחוד האמירויות הפכה לשותפה הביטחונית הקרובה ביותר שלנו (מוחמד בן זאיד, ארכיון) | צילום: Antonio Masiello/Getty Images, Getty Images
הקישור הועתק

במהלך המלחמה עם איראן דווח כי ישראל הציבה באיחוד האמירויות חיילים ישראלים ו"מעטפת הגנה" חסרת תקדים הכוללת סוללת "כיפת ברזל" ומערכת "מגן אור", שהצטרפו למערכות ישראליות אחרות - "ברק" ו"ספיידר", שאבו דאבי רכשה לפני המלחמה. הפריסה ההיסטורית מסמלת העמקה של מערכת יחסים אסטרטגית שנבנתה בהדרגה עוד לפני החתימה על "הסכמי אברהם" והואצה בעקבות המלחמה בין ישראל לאיראן.

לראשונה מוצבות מערכות הגנה אווירית ישראלית מבצעיות בהיקף נרחב, כולל חיילים ישראלים, בשטח מדינה ערבית בזמן מלחמה. מדובר במהלך בעל משמעות סמלית עמוקה, אך גם פרקטית מאוד: המזרח התיכון הפך בשנים האחרונות למרחב ביטחוני משולב, שבו איומים - בעיקר טילים וכטב"מים - חוצים גבולות ופוגעים גם בתשתיות אזרחיות.

עם זאת, חשוב להדגיש כי האמצעים ההגנתיים הללו אינה תקדים. כבר בשנת 2022, בעקבות מתקפות החות'ים מתימן על איחוד האמירויות, ישראל העבירה על פי דיווחים זרים את מערכות ה"ספיידר" ו"הברק", מהלך שזיכה אותנו בנקודות רבות באבו דאבי. במובן זה, המהלך הנוכחי אינו התחלה של שיתוף פעולה, אלא המשכו והעמקתו של דפוס פעולה שנבחן כבר.

ההתפתחות הנוכחית מתאפשרת גם בזכות שינוי רחב יותר בארכיטקטורת הביטחון האזורית, ובפרט שילובה של ישראל בפיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM) שיצר תשתית לתיאום מודיעיני ותפעולי הדוק יותר בין ישראל לבין מדינות המפרץ, והפך את שיתוף הפעולה הביטחוני מבלתי אפשרי בעבר - למציאות מבצעית קיימת.

פרסומת
ביקור טראמפ באיחוד האמירויות
ארכיטקטורה ביטחונית אזורית חדשה, ארכיון | צילום: Win McNamee/Getty Images, Getty Images

אך אולי השינוי המשמעותי ביותר הוא מהותי יותר: ישראל היא שותפה מבצעית פעילה במרחב הביטחוני של מדינות האזור. פריסת מערכות ישראליות באמירויות, לצד הפעלתן על ידי גורמים ישראליים, מצביעה על מעבר הדרגתי משלב של תיאום מדיני לשלב של שותפות ביטחונית מעשית. המדינות משתפות פעולה גם בנושאים גיאו-אסטרטגיים רחבים, מעבר לגבולותיהן במימוש אינטרסים משותפים: במסגרת זאת, פורסם על שיתופי פעולה סביב אזור ים סוף, תימן, סוקוטרה וסומלילנד, שבה ישראל הכיר לאחרונה.

איחוד האמירויות בחרה להעמיק את שיתוף הפעולה עם ישראל גם כאשר חלק ניכר מהעולם הערבי צמצם או הקפיא את קשריו עם ירושלים בעקבות המלחמה בעזה והמתיחות האזורית. בניגוד למגמה זו, איחוד האמירויות שמרה על יחסים דיפלומטיים מלאים, המשיכה בשיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים, ואף העמיקה אותם. בכך היא ביססה את מעמדה כשותפה הערבית הקרובה ביותר לישראל כיום, ואחת השותפות הקרובות של ישראל בכלל. אך ייתכן ובשל קשרים אלו עם ישראל היא שילמה מחיר: איחוד האמירויות היא המדינה שהותקפה במספר הגבוה ביותר של טילים וכטב"מים על ידי איראן. היא גם המדינה שיירטה את הכמות הגדולה ביותר – וזאת בזכות המערכות הישראליות.

פרסומת
יעדים אמריקניים תחת מתקפה
האינטרס המשותף מקרב בין מדינות מאוימות (ארכיון)

מעבר לשיתוף פעולה הטקטי, מדובר בהתהוות ציר ביטחוני ישראלי-אמירותי. זהו ציר שאינו מוגדר כברית פורמלית, אך מתפקד הלכה למעשה כמסגרת ביטחונית משותפת בתחומי מודיעין, הגנה אווירית ותיאום מבצעי. אולם, חשוב להימנע מהסקת מסקנות מרחיקות לכת. אין מדובר באינטגרציה ביטחונית מלאה או בברית אזורית רשמית. זהו מודל היברידי, גמיש, הנשען על אינטרסים משותפים ועל צורך מבצעי מיידי יותר מאשר על מסגרת מוסדית כוללת. יתר על כן, לא כל מדינות האזור מצויות באותו שלב של פתיחות לשיתוף פעולה מסוג זה, היחס כלפי ישראל שלילי והפערים האסטרטגיים בתוך המפרץ עדיין משמעותיים.

ובכל זאת, המודל המתהווה בין ישראל לאיחוד האמירויות עשוי להצביע על כיוון רחב יותר: מעבר הדרגתי ממערכת אזורית מבוזרת למערכת ביטחונית מקושרת, שבה מדינות משתפות פעולה באופן נקודתי אך עמוק מול איומים חוצי גבולות.

פרסומת

פריסת מערכות ההגנה הישראליות באיחוד האמירויות היא ביטוי לשינויים במבנה היחסים האזוריים - בתוך מזרח תיכון בלתי יציב. זהו ביטוי להתגבשותו של סדר חדש, לא רשמי, אך פעיל.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ, חוקר בכיר וראש תוכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) שבאוניברסיטת תל-אביב. הוא שירת במועצה לביטחון לאומי והוא חוקר בכיר (שאינו תושב) במכון המזרח התיכון, בוושינגטון, ארצות הברית