הבעיה בלבנון עמוקה בהרבה ממה שהסכם מסוגל לפתור

הפסקת האש הזמנית שהוכרזה הלילה (בין חמישי לשישי) לא באמת הרגיעה את תושבי הצפון. במידה רבה, קשה להאשים אותם. החשש שלהם אינו נובע רק מהזיכרון הטרי של המלחמה, ולא רק מהשחיקה הארוכה של חודשי העימות. הוא נובע מהבנה בסיסית, גם אם לא תמיד מנוסחת כך במילים: הבעיה בלבנון עמוקה יותר מכול הסדר זמני.

כבר כתבתי בעבר שהזירה הלבנונית אינה מגיבה היטב לפתרונות טקטיים בלבד. אני חוזר לנקודה הזאת משום שגם הפעם מתברר שהקושי אינו רק בשאלה היכן עובר הקו, מי נסוג כמה קילומטרים, או איזה מנגנון פיקוח יופעל בשבועות הקרובים. הבעיה שם עמוקה יותר, מבנית יותר, ולכן גם מאיימת יותר.

אחרי 40 שנה במערכת הביטחון למדתי שתחושת חוסר הביטחון של אוכלוסייה אזרחית אינה דבר שצריך לבטל כרגש. לא פעם היא מזהה נכון מציאות אסטרטגית לא פתורה. זה בדיוק המצב בצפון עכשיו. הטעות המרכזית היא להסתכל על לבנון רק דרך משקפת צבאית. זו לא רק שאלה של כמה משגרים הושמדו, היכן נמצאים פעילי רדואן, או כמה קילומטרים הם התרחקו מהגבול. הבעיה בלבנון היא גם דמוגרפית, גם גיאוגרפית, גם פוליטית וגם אזרחית.

האיום שיחזור לתוך המחסנים הפרטיים והבתים בכפרים

במשך שנים התרחש בדרום לבנון תהליך מתמשך של "שיעיזציה" בקו החזית עם ישראל. האוכלוסייה השיעית הגדילה את אחיזתה במרחב הגבול, והתהליך הזה התעצם במיוחד בשנות "האביב הערבי" ובמהלך המלחמה בדאעש, כחלק מהאסטרטגיה האזורית של קאסם סולימאני. במקביל להיחלשות ולעקירה של אוכלוסיות סוניות במרחבי ספר שונים, נכנסו שיעים אל אזורי מפתח, כולל במרחב סוריה-לבנון ובאזורי הגבול.

המשמעות של התהליך הזה פשוטה וקשה. דרום לבנון של היום אינו רק שטח שחיזבאללה פועל בו. זהו מרחב שבתוכו נבנתה לאורך זמן גם סביבת חיים, סיוע, הסתרה וחסות שמאפשרת את שימור כוחו. לא מדובר בהכרח בכל אזרח ובכל כפר באותה מידה, אבל מי שמסרב להבין את הזיקה ההדוקה בין המבנה הדמוגרפי של הדרום לבין התשתית שחיזבאללה נשען עליה, מסרב להבין את עומק הבעיה.

וזו בדיוק הסיבה שהסכמים מהסוג הזה אינם משנים את יסודות המציאות. לפי הדין הבין-לאומי, לא ניתן למנוע מהאוכלוסייה בדרום לבנון לחזור לכפריה. העולם לא יקבל מהלך כזה. אבל המשמעות המעשית ברורה: אותה אוכלוסייה תחזור, ואיתה יחזרו בהדרגה גם התנאים שמאפשרים את שיקום האיום.

לא צריך בסיסי טילים גדולים על הגדר כדי להחזיר את הסכנה לצפון. די בכך שאמצעי לחימה ינועו בתוך השגרה האזרחית. די בכך שמחסן פרטי בכפר יהפוך שוב למחסן חירום. די בכך שאדם אחד יעביר, אחר יאחסן, שלישי יסתיר ורביעי יפעיל. מי בדיוק יעצור את זה לאורך זמן? מי יפקח על כל מחסן, כל טנדר, כל בית, כל דרך עפר? גם אם תהיה מידה מסוימת של רצון טוב בצבא לבנון, אין דרך מעשית למנוע תהליך כזה לאורך שנים. לכן, הבעיה בלבנון היא בעיה של זמן. שנה, שנתיים, חמש שנים, והשגרה עושה את שלה. האיום חוזר. אולי לא באותה צורה, אולי לא באותו היקף, אבל הוא חוזר. זה בדיוק מה שתושבי הצפון מבינים היטב, גם בלי להשתמש במונחים אסטרטגיים.

לא פחות חשוב מזה: חיזבאללה זקוק לרגיעה הזאת לא רק כדי להתארגן מחדש, לשקם תשתיות ולהתחמש. הוא זקוק לה גם כדי שאנחנו נחזור, נשקם, נבנה מחדש, ונתרגל שוב ליופי של השקט, לבית, לשגרה ולתחושת הביטחון. מבחינתו, גם זה חלק מההיגיון. להמתין עד שהצפון יתמלא מחדש בחיים, ואז לשוב ולהפר אותם. כך המחיר שהוא יוכל לגבות מאיתנו יהיה כבד יותר, לא רק מבחינת הנזק הפיזי אלא גם מבחינה נפשית ומוראלית. הרגיעה משרתת את חיזבאללה גם כהכנה לפגיעה עתידית קשה יותר.

הדבר נכון לא רק ביחס לירי ישיר, אלא גם, ובעיקר, ביחס לירי תלול-מסלול. כדי להחזיר איום משמעותי על ישראל אין צורך בפריסה צפופה ממש על קו הגבול. רקטות, כטב"מים ואמצעי אש אחרים יכולים לפעול גם מצפון לליטני, מטווחים של עשרות קילומטרים. לכן, עצם ההרחקה מהגבול, חשובה ככל שתהיה ברמה הטקטית, אינה פתרון אסטרטגי.

אם יש לקח אחד שחייב ללוות אותנו מאז 7 באוקטובר, הוא שמרחב חיץ יכול לעכב איום, אבל הוא לא יודע לפרק אותו. מי שרוצה ביטחון לאורך זמן חייב לפעול מול הכוח שנבנה בעומק. במובן הזה, החיכוך הבלתי פוסק על גבולות ישראל אף משרת לא פעם את אויבינו. הוא מושך את תשומת הלב שלנו לקצה, בזמן שבמרחב העומק נבנית מחדש המסוכנות האמיתית. בלבנון זה קורה בתוך מדינה חלשה, חדורה, ובמובנים רבים שבויה בידי הכוח שתפס אותה מבפנים.

אסור לישראל לסמוך על מי שאין לו יכולת או רצון

מכאן גם נובעת המסקנה השנייה: אסור לבנות על צבא לבנון כפתרון. הנכונות שמביעה היום ממשלת לבנון היא דבר חיובי, אבל צריך להסתכל עליה ביושר. היא נובעת הרבה יותר מחולשה, לחץ וייאוש מאשר מעמדת כוח. אין לממשלה הלבנונית יכולת אמיתית לפרק את חיזבאללה מנשקו לאורך זמן, ואין ודאות שצבא לבנון יוכל או ירצה להתייצב לעימות עמוק ומתמשך מולו. יתרה מזו, אסור ליפול גם לאשליה ההפוכה ולחזק את צבא לבנון מעבר למידה. במזרח התיכון, אמצעי לחימה אינם תמיד נשארים בידי מי שקיבל אותם. מדינות קורסות, משטרים מתחלפים, צבאות משנים נאמנות, ומה שמחוזק היום בשם היציבות עלול להיות מופנה מחר נגדנו.

חיזבאללה אכן נחלש מאוד. הוא ספג פגיעה קשה. גם הממד הכלכלי שלו נפגע. קשיי מימון ותשלום משכורות הם סימן חשוב לשחיקה פנימית. אבל חולשה אינה שקולה לאובדן יכולת. גם חיזבאללה פגוע הוא עדיין אויב מסוכן, עם יכולות שיכולות להסב לישראל נזק כבד אם יינתן לו זמן להשתקם. דווקא בגלל זה, התקופה הנוכחית צריכה להיתפס כחלון הזדמנויות להמשך שחיקה: פגיעה בתשתיות, בצירי ההברחה, במימון, בהתעצמות ובקשרים שבין חיזבאללה לאיראן.

בסופו של דבר, אם זו באמת תמונת המצב, המסקנה צריכה להיות שבלבנון אין פתרון קסם, ולכן גם לא תהיה פעולה אחת שתסיר את האיום. האתגר האמיתי יהיה לנהל את הסיכון לאורך זמן, בשילוב של כמה מהלכים, שכל אחד מהם נשען גם על האחרים.

ברמה הצבאית, המשמעות היא מרחב ביטחון רחב, עם נוכחות קבועה וגם ניידת של צה"ל, לצד מערכה רצופה נגד בניין הכוח של חיזבאללה בעומק, בלי לחזור למדיניות ההכלה של השנים הקודמות. עלינו לא להמתין עד שהאיום יבשיל שוב, אלא לפגוע בו באופן שיטתי כבר בשלב ההתארגנות.

ברמה המדינית, ישראל צריכה להעמיק את הקשר עם ממשלת לבנון ולנסות לקדם מולה הסדרים מעשיים, אבל בלי אשליות. לא מתוך אמונה שהיא תפתור לבדה את הבעיה, אלא כדי לאפשר לה להתחזק פוליטית ולהרוויח מן המציאות החדשה. במקביל, צריך לרתום גם את המדינות האירופיות כדי שילחצו על ביירות לממש אחריות בשטחה.

ברמה הכלכלית והמשפטית נדרשת מערכה הרבה יותר אגרסיבית נגד כספי הטרור, נגד צירי המימון, ונגד מוסדות כמו "קרד אל-חסן", שמאפשרים לחיזבאללה להמשיך להתקיים, לשקם את עצמו ולבנות מחדש את כוחו. בלי פגיעה מתמשכת במקורות הכסף, גם הישגים צבאיים נשחקים עם הזמן.

ומעל הכול, צריך לציין ביושר: הזירה הלבנונית אינה עומדת באמת בפני עצמה. במובנים רבים, הדרך להשפיע על לבנון עוברת גם דרך טהראן. מי שרוצה לצמצם את הסיכון מצפון לא יכול להסתפק רק במה שקורה בביירות או מדרום לליטני. כדי לשלוט טוב יותר בזירה הלבנונית, צריך להמשיך לפגוע גם במרכז הכובד האיראני שמממן, מנחה ומחזיק את חיזבאללה.

• איראן לא קרסה, אבל גם לא ניצחה | איל ציר כהן, פרשנות

אין כאן פתרון מוחלט. יש כאן רק מדיניות רצינית יותר של ניהול סיכון: שילוב בין נוכחות צבאית, לחץ קבוע על בניין הכוח, חיזוק מדוד של הממד המדיני, ופגיעה כלכלית ומשפטית במנגנונים שמחזיקים את חיזבאללה חי. זה לא יעלים את הבעיה, אבל זה יכול לצמצם אותה, לעכב אותה, ולמנוע ממנה לחזור שוב לאותו מקום מוכר ומסוכן.

>>> איל ציר כהן הוא לשעבר ראש אגף "תבל" במוסד