בלבנון - הכול כבר כתוב מראש

ההתפתחויות האחרונות בזירת לבנון הפתיעו רק את מי שעוד מאמין לרהב של ראש הממשלה ושריו, או הלך שבי אחרי פסטיבל הכיבוש הסמלי של הבופור. כמה מחבריי, שכבשו את הבופור במחיר דמים כבד לפני 44 שנים, הביעו באוזניי אי נוחות כבדה מגיוס הקרב ההוא של סיירת גולני לניסיון הנואש ליצור "תמונת ניצחון". עבור אלה שהתפכחו לא רק מאשליית "הניצחון המוחלט", אלא גם מהאמונה שמה שלא הולך בכוח ילך רק ביותר כוח, כל מה שקרה מאז תחילת מרץ מפתיע רק בכך שמישהו עוד מופתע.

כשחיזבאללה ירה לשטח ישראל אחרי חיסול ח'אמנאי, התרברבו בדרג המדיני והצבאי אצלנו שהארגון, שנחל מכה קשה בקיץ וסתיו 2024, נפל למלכודת האסטרטגית שלנו, ועכשיו נוכל להוציא לפועל מכה שתמגר אותו סופית. לא היה לזה כל בסיס. טקטית, חיזבאללה (כמו חמאס בעזה) גילה את יכולת הלמידה של השורדים, קיפל את המערכים שלו צפונה והכין היטב את השדה ללחימת גרילה, הפעם בעיקר באמצעות רחפני נפץ. לכיבוש שטח על ידי צה"ל לא הייתה שום משמעות בהגנת הגליל, אלא רק שקיעה בלתי נמנעת בבוץ מבצעי ותפיסתי, שגובה מחיר יום-יומי בנפגעים, שחיקת הכוחות ולגיטימציה.

"רצועת הביטחון" אינה מגינה על הגליל מאש תלולת מסלול, הנורית מכל רחבי לבנון. גם הרצועה שהוחזקה מ-1985 עד 2000 לא עשתה זאת; היא יצרה אזור מלחמה שבו התגוששו חיזבאללה, צה"ל וצד"ל, ובכל פעם שזה עלה על גדותיו ("דין וחשבון ב-1993", "ענבי זעם" ב-1996), ספג הצפון אש כבדה. ולגבי תרחיש האימים של 7 באוקטובר, מפניו אפשר להגן גם במה שהתקיים מאז ההסדרה של נובמבר 2024: הגנה חזקה בגבול והיישובים, חופש פעולה שימנע צבירת כוחות ואמצעים בנקודות זינוק מהגבול, לגיטימציה לממשלה הראשונה בלבנון שתובעת מחיזבאללה להתפרק מנשקו, ובעיקר חיזוק מערכת הלחצים הפנימית, המרסנת את הארגון.

אלא שאלה פעולות מדיניות, ומאז 7 באוקטובר - ובוודאי מאז כניסת הנשיא טראמפ לתפקידו - המילה "מדיני" לא קיימת בלקסיקון הישראלי. ממשלה ששיקוליה זרים ופיקוד צבאי הנושא את כתם המחדל ויתר לחלוטין על תפקידו בעיצוב המערכה, מתעלמים מכך שכל הכרעה אופרטיבית, מוצלחת ככל שתהיה (ובלבנון, להבדיל מעזה, אכן הייתה כזאת), היא בהגדרה קצרת ימים. אם אין מעגנים אותה בהסדרה מדינית סופה שתתפוגג. גם הציבור המתוסכל והעייף כבר חדל לבקש פעולה שכזו. על פי הסקרים שאנחנו עורכים במכון, הוא כבר לא מאמין שיהיה הישג של ממש בצפון או באיראן או בעזה, אבל תומך בהמשך הפעולה הצבאית פשוט כי זה הדבר היחיד שאנחנו יודעים לעשות.

במלחמה, המסורת היא שהדרג הצבאי הוא הסוס הדוהר, במינוח של משה דיין, והדרג המדיני הוא זה שבולם אותו אם צריך. אלא שטראמפ, בדרכו הגסה והכוחנית, מתפקד למעשה כדרג המדיני של ישראל, מה שבעיני נתניהו והמטכ"ל פוטר אותם מהצורך לחשוב. לחשוב למה אנחנו משקיעים בלבנון עוד ועוד כוחות, שמתקשים להגן אפילו על עצמם. להבין שהרס הכפרים, הטקטיקה החדשה שצה"ל כה מתגאה בה, מבטל למעשה כל אפשרות להסדרה, כי גם ממשלה שמתנגדת לחיזבאללה לא יכולה להסכים למצב שבו מיליון איש הם פליטים בביירות, וחבל ארץ נכבש על ידי צבא זר. ללמוד מההיסטוריה שנוכחות קבועה כזו תקים מחדש התנגדות אלימה, חיזבאללה או מישהו אחר, שישאב לגיטימציה מהמלחמה בכובש ויבנה את עצמו כמו שחיזבאללה עשה 18 שנים. להסיק מתוך הנתונים ש"תפיסת הביטחון" החדשה של הממשלה והצבא, עוד ועוד רצועות ביטחון כפולות ומשולשות, תקריס את כוחות המילואים והצבא כולו לתוך עצמם.

טראמפ אינו מתעניין בלבנון. ההוראה שלו מאמש (שני) היא תוצאה של המשא ומתן שלו עם איראן, שכל מטרתו עבור הנשיא האמריקני היא לסיים את המלחמה, שעושה בו שמות פוליטיות בבית. זה מה שקורה לישראל בכל החזיתות: אנחנו כלי קהה שמסתובב ומחריב דברים, אבל מי שמעצב את המזרח התיכון הוא גורמים אחרים, שחלקם מרוויחים מן המצב וחלקם הולכים ומאבדים בו עניין. ואז אנחנו מגיעים אל הרע מכל העולמות: חיילים תקועים בשטח אש נחות ובשירות שאינו נגמר, אזרחים שמרגישים בצדק שביטחונם מופקר, ואמריקני אחד שמודיע לנו מה לעשות מתי מתחשק לו.

אז מה עכשיו? השכל הישר אומר להיערך בקו קרוב ככל האפשר לגבול, בפריסה דלילה ככל האפשר מצפון לקו וחזקה מאוד מדרומו. להיכנס למשא ומתן אמיתי על הסדרה, מתוך הבנה שתכלול נסיגה פחות או יותר לגבול הבין-לאומי, חופש פעולה אל מול היערכות חיזבאללה בלבנון ובעיקר חיזוק הלגיטימציה והיכולת של ממשלת לבנון לרסן אותו, ובצד זאת השקעה רבתי בצפון כדי לשפר את חיי התושבים שם, תוך אמירה כנה שהחיים בספר בישראל לעולם לא יהיו זהים לחלוטין לאלה של הרחוקים מהגבול. אלא שלאלטרנטיבה המפוכחת הזו אין היום דוברים לא רק בממשלה, אלא גם בין מתנגדי נתניהו לכאורה. אלה כבר הודיעו שהם היו מחסלים וכותשים ומנצחים על האפס.

ומה יהיה? ההיסטוריה אומרת שנמשיך להיות תקועים עד שהמציאות או כוח חיצוני יכריחו אותנו לזוז. היא גם אומרת שזה תמיד לוקח יותר מדי זמן ועולה בהרבה יותר מדי דם.

>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית המחקר "מדיניות הביטחון הלאומי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)