עם סיום מבצע "עם כלביא" פרסם נתניהו הצהרה שבה הבטיח כי ישראל השמידה את איום הגרעין האיראני ואת איום הטילים הבליסטיים. אלא שאותה הכרזה הביאה את נתניהו לסבול מתסמונת "זאב זאב". הפער בין ההצהרות הלא לגמרי ריאליות לבין המציאות, יקשה על ראש הממשלה עם ההגעה לבחירות. דפנה ליאל בטור למגזין N12

"אזרחי ישראל היקרים" כך פתח ראש הממשלה בנימין נתניהו את נאומו ב-24 ביוני 2025, כשהסתיים מבצע "עם כלביא". זה היה אחרי 12 יום של לחימה אינטנסיבית, כמה שעות אחרי שטראמפ נתן לישראל הנחיה לעצור, והורה להשיב את המטוסים על עקבותיהם. "מדובר בניצחון היסטורי, שיעמוד לדורות", אמר נתניהו כשכל האומה מקשיבה ופירט - "הסרנו מעלינו את אותם איומים קיומיים מיידיים: איום ההשמדה בפצצות גרעין, ואיום ההשמדה ב-20 אלף טילים בליסטיים… הורדנו לטמיון את פרויקט הגרעין של איראן... השמדנו את תעשיית ייצור הטילים של איראן. כוונת הזדון של איראן - לאיים תוך שנים ספורות על קיומה של ישראל ברבבות טילים בליסטיים - האיום הזה, גם הוא הוסר".
נתניהו, יש לציין, עוד נשמע מאופק ביחס לטראמפ, שהכריז כי תוכנית הגרעין האיראנית "הושמדה לחלוטין". אלא שפחות משנה לאחר מכן יצאו השניים, טראמפ ונתניהו, למבצע נוסף - שנועד להסיר בדיוק את אותם שני איומים, שלפי ההכרזות שלהם כבר חדלו להתקיים.

תחושת האופוריה אפיינה גם את סיום המבצע בלבנון. אחרי מתקפת הביפרים המתוחכמת, גל החיסולים והלחימה העיקשת, התגאה נתניהו כי ישראל שינתה את פני המזרח התיכון. בנאומו המסכם ב-26 בנובמבר 2024 הצהיר: "זה כבר לא אותו חיזבאללה. החזרנו אותו עשרות שנים אחורה. חיסלנו את כל בכירי הארגון, השמדנו את מרבית הטילים והרקטות שלו, חיסלנו אלפי מחבלים והשמדנו את תשתיות התת־קרקע והטרור שסמוכות לגבולנו". המסר לתושבי הצפון היה ברור: אפשר לשוב הביתה בבטחה.
הזחיחות נמשכה גם עם פתיחת מבצע "שאגת הארי". הציבור הישראלי קיבל את התחושה שהפלת המשטר היא יעד ריאלי, ובצמרת הישראלית העריכו שחיזבאללה, שהוכה קשות, לא יעז להיכנס למערכה מול ישראל. לא רק שארגון הטרור העז לפתוח במתקפה יזומה, הוא ממשיך לשגר מדי יום עשרות רקטות ומשבית חבל ארץ שלם. וכל זה עוד לפני שאמרנו מילה על ה"ניצחון המוחלט" בעזה, שם חמאס הולך ומתבסס מחדש מיום ליום.
נתניהו סובל כעת מתסמונת “זאב זאב”. גם במבצע הקודם וגם ב”שאגת הארי" היו הישגים: מדעני גרעין חוסלו, פרויקט הגרעין האיראני ספג מכה, ומאגר הטילים נפגע. סביר להניח שההסכם שיסיים את המערכה יהיה טוב יותר מזה שהשיג בעבר ברק אובמה, אבל בשלב הזה כבר קשה לקחת את ההצהרות ברצינות.
וזה לא נפסק, רק לפני שבוע, נתניהו הודיע שלא נעשה משא ומתן תחת אש ואילו היום (שישי) צייץ טראמפ כי ארה"ב אוסרת על ישראל להמשיך להפציץ בלבנון. לנצור את האש בלבנון זאת החלטה לגיטימית, אבל שוב, כגודל הציפיות שנתניהו מייצר - גודל האכזבות.
וזו הבעיה המרכזית של נתניהו לקראת הבחירות: ההבטחות ל"ניצחון מוחלט" נתקלות כעת בספקנות מוחלטת. החיים מתחילים לשוב למסלולם - ההריסות ישוקמו, אבל את האמון שנשבר יהיה הרבה יותר קשה להשיב.

וזה מוביל אותנו לעניין הבא: אחרי שלוש שנים מדממות בחזית המדינית-ביטחונית, היעדר משילות, הניסיון להעביר את חוק הפטור מגיוס, והסיאוב הגובר בכנסת – הדבר היחיד שמלכד כיום את מחנה נתניהו הוא האג'נדה נגד מערכת המשפט.
נתניהו ובן גביר משוכנעים שזה יהיה הקלף שיוציא את ההמונים לקלפיות, ואולי אף ינגוס במצביעי המרכז. הם התפללו שבג"ץ יפסול את בן גביר, כדי לבנות סביבו קמפיין קדוש מעונה בסגנון "הוא זכאי" של אריה דרעי, ואפילו השתעשעו ברעיון להקדים את הבחירות אם זה יקרה. כרגע לא נראה ששופטי בג"ץ יתנו להם את המתנה הזו. השופטים נתנו לצדדים עוד שבועיים וחצי בניסיון לגבש הסכמות.

אלא שלקמפיין ה"דיפ סטייט" יש שני סיכונים. הראשון: הוא מבוסס על הצגת הקואליציה כקורבן שנרדף בידי מערכת המשפט, בזמן שבמקביל היא ממשיכה לרסק את האיזונים מול מערכת המשפט ולרכז בידיה עוד ועוד סמכויות. גם במקרה בן גביר, הסעד שהתבקש אכן היה קיצוני, אבל הוא הציף בעיה אמיתית - בן גביר מנסה להפוך את המשטרה לסניף של עוצמה יהודית.
נתניהו, שהסדר ניגוד העניינים שלו אוסר עליו במפורש לעסוק בבעלי תפקידים הנוגעים למשפטו, מקדם בימים אלה בכנסת רפורמה שמבקשת להשתלט על מוסדות היועץ המשפטי לממשלה והתובע הכללי. זו אומנם חקיקה שמוביל חה"כ שמחה רוטמן, אך היא לא הייתה מתקדמת לשום מקום ללא גיבוי קואליציוני מלא.
החוק יהפוך את היועץ המשפטי לממשלה ממשרת ציבור בלתי תלוי למשרת אמון, הלכה למעשה עורך דינה הפרטי של הממשלה, ואת מוסד התביעה לגוף פוליטי. התובע אף יחויב לדווח לשר המשפטים על חקירות בזמן אמת. רק השבוע הסביר היועץ המשפטי בוועדת החוקה כי ליועץ מוקנות מאות סמכויות בחוק כמייצג האינטרס הציבורי. האם סביר שהיועץ של נתניהו יהיה גם זה שיכריע, למשל, בענייני דיני בחירות? לרוטמן הפתרונים.
הסיכון השני הוא ציבורי: כל הסקרים הפנימיים מראים שהציבור הישראלי מבקש אחדות ושקט. עוד לפני 7 באוקטובר הביאה המהפכה המשפטית להיחלשות משמעותית של נתניהו בסקרים. קמפיין "הדיפ סטייט", מעצם הגדרתו, הוא קמפיין של ישראלים נגד ישראלים – נגד שופטים, יועצים, פקידים ואנשי שירות המדינה. אחרי שלוש שנות מלחמה מדממת, עימות פנימי חזיתי הוא בערך הדבר האחרון שהציבור הישראלי רוצה. נתניהו מאמין שכך ידליק את הבייס ואחר כך ירחיב את השורות. כלל לא בטוח שלציבור יש כוח לסבב התגוששות נוסף - בינינו לבין עצמנו.

זו בעצם הדילמה של נתניהו, האם ללכת על קמפיין שמאחד את הקואליציה שלו ויכול להדליק את הבייס, אבל להסתכן בכך שהוא לא יצליח להגדיל את העוגה ולצרף תומכים נוספים. נתניהו אומנם מעריך שבקמפיין מוצלח הוא יצליח לעשות זאת, אבל יש כאן גם סיכון גדול.
ומילה אחרונה: התבוסה של ויקטור אורבן בהונגריה צריכה לשמש לנתניהו חומר למחשבה. הפסד פוליטי הוא אפשרות בבחירות הקרובות. שום דבר לא מונח אצלו בכיס. החקיקות שהוא מקדם בתחומי התקשורת והמשפט מעניקות כוח חריג לנבחרי הציבור: שר תקשורת יכול לרסק ערוצים מסוימים ולטפח אחרים; הממשלה תשלוט לחלוטין בשומרי הסף. היום ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו. מחר - זה יכול להיות מישהו אחר.

