עסקת חבילה או חבל הצלה: הסכם עם איראן אפשרי - אבל מי ישלם את המחיר?

סוחר נדל"ן ניו-יורקי ומוכר שטיחים מהבזאר בטהראן מתיישבים למשא ומתן. זו לא התחלה של בדיחה, זו המציאות שלנו: האם יש הסכם שגם ארצות הברית וגם איראן יכולות לחתום עליו? לדעתי כן. האם יגיעו אליו? לא בטוח. השאלה אינה רק אם אפשר להגיע להסכם, אלא איזה הסכם זה יהיה, מה הוא יכלול, מה הוא ישאיר בחוץ, ומי ישלם את המחיר שלו.

לב הסיפור הוא כמובן הגרעין האיראני, ואותו צריך לחלק לשלושה חלקים. קודם כול, ישנו החומר המועשר עצמו. כ-450 ק"ג של אורניום מועשר ל-60 אחוז, ועוד בערך 130 ק"ג של אורניום ב-20 אחוז. אלו חייבים להיות מנוטרלים לחלוטין. הצדדים עוד יתווכחו על הפרטים: אם החומר יצא לארצות הברית, לרוסיה, למדינה שלישית, או שידללו אותו בתוך איראן. זה דבר מסובך, אבל אפשרי. כך או כך, אסור שייחתם הסכם בלי שכל החומר הזה מנוטרל בפועל, ובלי אישור של סבא"א שמאשרת את זה.

פה יש ניואנס קריטי: צריך להסתכל על מה שקורה בפועל, לא על מה שהאיראנים מצהירים. גם אם תהיה הצהרה חגיגית על ויתור על האורניום המועשר, צריך לוודא שזה באמת קרה. כבר ראינו סיפורים על דברים שהם "לא יודעים איפה הם". לכן, אני ממש לא אתפלא אם פתאום יתברר שמאה קילו "נקברו ולא ניתן למצוא אותם", או "התאדו בהפצצות". ההצהרות שלהם לא מעניינות אותנו, רק החומר, הפינוי, הדילול והאימות.

כך עשויה להיראות העסקה שתמנע מלחמה כוללת

הנושא השני הוא מה מותר להם לעשות מכאן והלאה, ולכמה זמן. האם אסור להם להעשיר בכלל? האם מייצרים איזה פטנט אזרחי צר ומוגבל שאין ממנו דרך מעשית לנשק, כמו שימושים רפואיים או כור מחקר קטן במקום העשרה? האם מתירים רק מתקנים על הקרקע ולא מתחת לקרקע? או שמאפשרים לשקם את נתנז ופורדו, אבל מגבילים את רמת ההעשרה, מספר הצנטריפוגות, וכמות החומר הנצבר - כלומר גרסה כלשהי של חזרה להסכם הגרעין (JCPOA)?

בכל מקרה, מה שחשוב הוא לא רק רמת ההעשרה, אלא גם מעטפת הפיקוח: מגבלות על ייצור צנטריפוגות, החזרת ביקורות הפתע, ורצוי מאוד גם פיקוח על תחומי ההנשקה. גם אורך המגבלות קריטי. חמש שנים? עשרים? ללא מגבלת זמן? הספקטרום פה הוא כל הסיפור. אפס העשרה ללא הגבלת זמן זה "ניצחון מוחלט". חזרה להעשרה בנתנז ופורדו עם מגבלות זמן היא, בסוף, סיבוב גדול שבקצהו חזרנו בערך ל-JCPOA.

בשורה התחתונה, פה אני חושב שמרחב הגמישות האמריקני גדול יחסית. האמריקנים כנראה יהיו מוכנים להסכם שדומה ל-JCPOA, אבל מנסה להסדיר טוב יותר את השאלה מה קורה בסוף המגבלות. מנגד, האיראנים לא יוותרו מהר על עצם הזכות להעשרה. כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, וכל עוד יש צנטריפוגות מסתובבות, מתישהו אפשר יהיה לחזור משם לפצצה. מה לא באמת רלוונטי? למשל, אם האיראנים יכריזו שהם לעולם לא יפתחו נשק גרעיני. המשפט הזה אפילו כתוב בעמוד הראשון של הסכם הגרעין, ולא היה שווה גם אז את הנייר שעליו הוא נכתב. אני מבטיח לכם שזה יהיה כתוב גם בהסכם הבא, וכולם יידעו שזה רק על הנייר, בלי קשר לאיך שטראמפ ונתניהו ימסגרו את זה. השאלה האמיתית היא מה מותר להם להחזיק, איזו תשתית נשארת להם, מה אסור להם לייצר ואיך בודקים את זה. אז כן, בגרעין - שהוא הנושא הכי חשוב - יש מרחב הסכמה. מכאן והלאה, הסיפור נהיה הרבה פחות מעודד.

טק"ק וטכנולוגיות צבאיות: פה האיראנים לא יתגמשו, והסיכוי להסדרה אפקטיבית נמוך מאוד. גם לאמריקנים זה לא יהיה לב העסקה. אולי תהיה איזו מגבלה על טילים ארוכי טווח, נניח מעל 2,000 ק"מ, והאיראנים יהנהנו כי ממילא אפשר לעקוף דברים כאלה דרך תוכניות חלל ויכולות דו-שימושיות. המשמעות היא שבעוד כמה שנים אנחנו עלולים למצוא את עצמנו שוב מול איראן עם ארסנל טילים מעופפים גדול מאוד (בנוסף על בערך 1,500 טילים שעדיין נשארו להם לפי המספר האחרון שראיתי). אני פשוט לא חושב שיש דרך אמיתית למנוע את זה במסגרת הסכם כזה, וזה כנראה גם לא יהיה Deal Breaker.

פרוקסי: איראן עשויה לנסות להכניס את חיזבאללה להסכם ולהפוך את הפסקת האש הזמנית בלבנון למשהו קבוע יותר. לאמריקנים כנראה לא יהיה אכפת במיוחד, אבל גם לא ברור כמה הסכם כזה יהיה שווה במציאות. יכול להיות שגם זה בכלל לא ייכנס פנימה, כי זה חשוב לאיראנים אבל לא בהכרח קריטי להם לעסקה עצמה.

הורמוז והקלות סנקציות בכלל: כאן, מבחינת האיראנים, נמצא לב העסקה. במלחמה הזו הם הוכיחו שהם יכולים להחזיק את הכלכלה העולמית בביצים, והם ישחקו על זה גם במשא ומתן. זה יכלול איומים, איתותים, ואולי גם ניסיון לייצר מנגנונים שייראו כמו "הסדרה", ובפועל יתפקדו כפרוטקשן על תנועה ימית. זה יכול להכניס להם עשרות מיליארדים בודדים בשנה. לא משהו שישנה לבדו את מחירי הסחורות בעולם, אבל בהחלט חבל הצלה משמעותי לכלכלה האיראנית. ועוד מילה: במלחמה הם הוכיחו שמצר הורמוז הוא נשק עוצמתי ואפקטיבי. גם אם הם מגיעים עכשיו להסדר, תמיד הם יכולים לסגור אותו שוב בהינף ציוץ. לא בטוח שאחרי שכל הכול יירגע, מישהו ירצה לחזור להתעסק איתם.

מעבר לזה, הם ינסו לסחוט כמה שיותר: הקלות בסנקציות יהיו, עד כדי דרישה לבטל אותן לחלוטין. שחרור כספים כלואים, חוזי שיקום, ואולי אפילו פיצויים. אם האיראנים חכמים הם ינסו להכניס גם ערבויות לאי-תקיפה מצד שלישי, למשל הסינים. ולצערי, יש מצב שהממשל האמריקני הנוכחי יהיה מוכן לשלם מחיר לא קטן כדי לסגור את הסיפור.

צריך להזכיר למה בכלל יצאנו למלחמה הזו דווקא עכשיו. נכון, היה את הגרעין ואת הטק"ק, אבל טראמפ ונתניהו בעיקר זיהו פה הזדמנות. איראן הייתה במצב כלכלי כל כך כושל, עם ריאל מתרסק, הפסקות חשמל ומשבר מים, עד כדי כך שבחודש ינואר האחרון המונים יצאו לרחוב ועשרות אלפים נטבחו באכזריות. טראמפ בעצמו אמר להם שהעזרה בדרך, ובנאום פתיחת המלחמה ב-27 בפברואר אמר שכשהלחימה תסתיים הוא יקרא להם לצאת שוב ושתהיה להם הזדמנות שלא תחזור להפיל את המשטר. בפועל, אם נחתם הסכם, זה אומר שהקריאה הזו כבר לעולם לא תגיע, ומי שישלם את המחיר הגדול ביותר הוא העם האיראני.

במקום עלי ח'אמנאי הזקן והחולה, עם מדינה ללא אופק כלכלי, הם מקבלים את מוג'תבא ח'אמנאי הצעיר, מוקף במשטר קיצוני יותר ועם צינור מזומנים קבוע שיאפשר לו להעמיק את מנגנוני הדיכוי אחרי ששרד מלחמה עם האמריקנים ואולי גם קיבל ערבויות לאי-תקיפה. אני תמיד אומר שאי אפשר לחזות נפילת משטרים, אבל לדעתי אפשר להגיד בביטחון די רב שאם זו תמונת הסיום - המשטר קנה לעצמו עוד כמה שנים טובות.

המשטר יקבל חבל הצלה?

אז כן, ככה נראה הסכם שאפשר להגיע אליו. יש עוד המון פרטים שצריך לסגור, אבל לדעתי זה הסכם שעבור שני הצדדים עדיף על חזרה מיידית ללחימה ולאסקלציה. האם יגיעו אליו? לא בהכרח. יש עדיין פערי תפיסה לגבי עמדות הכוח במשא ומתן, ובפרט בצד האיראני. מתנהל שם גם מאבק פנימי על השאלה מי קובע את הטון, ויש גורמים קיצוניים ודומיננטיים שנמצאים בהיבריס, ולא בטוח שיהיו מוכנים לוותר על מילימטר. מבחינתם זה "קרב כרבלא": לא רגע להתקפל בו, אלא מאבק של צד צודק שמוטב להקריב בו הכול מאשר להיכנע. אם ידם תהיה על העליונה, בכלל לא מופרך שהם יעדיפו לפוצץ את המשא ומתן מאשר להתפשר.

אם המשא ומתן לא מתכנס - חזרה ללחימה עדיין לגמרי על השולחן: תקיפת תשתיות אנרגיה באיראן, תגובה נגד מתקני אנרגיה באזור, עוד קפיצה במחירי הנפט, ואפילו פעולות קרקעיות אמריקניות שמי יודע לאן יובילו. ואז? כנראה נראה שוב את שני הצדדים חוזרים לשולחן, בלי שברור מראש שמאזן הכוחות ישתנה ואם כן אז לטובת מי. בינתיים, כל הציוצים האופטימיים והמאיימים משני הצדדים, הפתיחות והסגירות של הורמוז, ואפילו התכתשויות קטנות פה ושם, הם בעיקר חלק מטקטיקת המשא ומתן.

אני מציע לא לקפוץ למסקנות ולהמתין לפחות עד לסוף השבוע, אז יסתיים האולטימטום הראשוני. מאוד יכול להיות שאם באמת יש מגעים מתקדמים, דווקא נראה הארכה שלו, כי חוסר האמון גדול, יש הרבה דברים לסכם, וזה לא ריאלי להגיע אפילו להסכם מסגרת בתוך שבועיים. לפוצץ את המשא ומתן תמיד אפשר.

אם ההסכם כן ייחתם, כדאי לשאול את עצמנו מה בעצם השגנו. צבאית פגענו בכל המטרות שהגדרנו והשמדנו הרבה מאוד יכולות איראניות, אבל ביציאה לדרך - האם הגדרנו בצורה מספיק ברורה גם את המטרות המדיניות? ואם כן, עם יד על הלב - השגנו אותן? אני חושב שאם מצליחים להגיע להסכם כזה, בנקודת הזמן הנוכחית הוא עדיף על האלטרנטיבות וצריך לחתום עליו. ועדיין - ב-2018 איראן הייתה בלי חומר גרעיני, הורמוז היה פתוח, והמשטר היה מבודד תחת סנקציות, גם בגלל פרויקט הטילים וגם בגלל הפצת הטרור. זה גם היה הרגע שבו נחשף ארכיון הגרעין שהוכיח שהם ניסו להשיג נשק גרעיני.

• האמת המטרידה על האורניום שנותר באיראן | פרשנות

במקום להאריך את ההסכם, טראמפ ונתניהו החליטו לצאת ממנו והאיראנים העשירו אורניום שנמצא כפסע מ-11 פצצות אטום. בחודש ינואר השנה המשטר כבר היה עם מנהיג זקן וחולה, כלכלה מתרסקת, ומיליונים ברחוב שקוראים להפיל אותו. אולי אם היינו מחכים עוד קצת, הוא היה נופל בלי שהתערבנו. אם זה ייגמר בהסכם מהסוג שתיארתי כאן, ייתכן מאוד שחסכנו להם את כאב הראש והסיכון של חילופי שלטון, וקיבלנו בתמורה משטר קיצוני יותר, שינסה שוב בעתיד להשיג נשק גרעיני, הפעם עם חמצן כלכלי. ההיסטוריה תשפוט.

>>> אבנר וילן הוא בכיר לשעבר במערכת הביטחון, מומחה לגרעין האיראני