הגנת העורף מתחילה עמוק בתוך איראן

האיראנים שיגרו לעברנו כ-1,500 טילי קרקע-קרקע בשנתיים וחצי האחרונות (650 לערך במבצע "שאגת הארי", 550 לערך במבצע "עם כלביא", 300 לערך בשני לילות הטילים ביחד מאיראן ועוד עשרות טילים איראניים ששוגרו מתימן באמצעות החות'ים). תשעים אחוזי יירוט בהגנה אווירית הם הישג מבצעי, טכנולוגי והנדסי מדהים. גאווה ישראלית כחול-לבן. התודות שלוחות ללוחמות ולוחמי ההגנה האווירית, למערכת הנשק "חץ", מלכת הקרב, לתעשיות הביטחוניות, למשרד הביטחון ולמערכת כולה, לפיקוד העורף וליכולות המיגון, וכמובן לאזרחי ישראל על התנהגות אזרחית מופתית. אבל, ההגנה האווירית לא תנצח לבדה: קודם צריך לתקוף את מי שתוקף ואז להגן על המגינים.

קל להתאהב באחוזי היירוטים. הם מבוססים על תהליך ארוך, ממושך, רב-שנים, של פיתוח, הנדסה, למידה, הכשרה, ייצור, תיעוש, פריסה, תכנון, גילוי, החלטה, יירוט, תחקור וחוזר חלילה. הכול מסתיים בן רגע, פיצוץ קטן בשמיים, דיווח קצר, יירוט מוצלח, תחושת הקלה, עד המטח הבא. ישראל פיתחה מערך הגנה אווירית רב-שכבתית מרשים - אולי המרשים בעולם - והציבור התרגל לראות בו חומת מגן איתנה. אבל ההצלחה הזו מסתירה אמת לא נוחה: הגנה אווירית, טובה ככל שתהיה, לא נועדה להתמודד לבדה עם מערך טק"ק איראני אימתני שנבנה לשגר אלפי טילים לאלפי קילומטרים.

פרויקט הטק"ק הוא לא גימיק צבאי ולא תגובה רגעית, אלא מפעל איראני-לאומי מתמשך של יותר משלושים שנה, שנבנה בעקביות אופיינית ובסבלנות אסטרטגית. הוא התחיל בדור טילים מבוססי דלק נוזלי - שיאהאבים ואחרים שנבנו על מורשת טילי הסקאד - טילים גדולים, עתירי תדלוק ולוגיסטיקה, אך כאלו שאפשר לייצר לבד, ללא תלות חיצונית. אלא שאיראן לא עצרה שם. בעשור האחרון היא העבירה את מרכז הכובד לדור הבא: טילי דלק מוצק - פאתח, זולפגאר, דזפול ודומיהם - שמקצרים דרמטית את זמן ההכנה לשיגור, מצמצמים חשיפה מודיעינית ומאפשרים קצב אש שמתאים למלחמת רוויה. זה לא שדרוג טכני, זו תפיסת עולם: פחות זמן על המשגר, יותר טילים באוויר. ודווקא משום כך, המסקנה חדה: מי שתוקף את הטיל שכבר מוכן לשיגור מפספס; דווקא מי שתוקף את הדלק המוצק, פסי הייצור והרכיבים הקריטיים - מחזיר את הפרויקט שנים אחורה. זו הפגיעה האמיתית ביסודות ההנדסיים שעליהם נבנה כל מפעל הטק"ק האיראני.

איראן לא בנתה מערך מפואר שכזה ולא משגרת טילים רק כדי לפגוע בנו. היא משגרת כדי להעמיס. עומס על המכ"מים, על המשגרים, על מלאי המיירטים, על הכלכלה הישראלית ועל העורף האזרחי. פרויקט הטק"ק האיראני נבנה במחשבה ארוכה, תיעוש הייצור, מרוץ למידה מהיר, אלפי טילים, מאות משגרים, ערי טילים תת-קרקעיות, ביצור עמוק ויכולת שיקום מהירה.

מכאן נובעת מסקנה אסטרטגית ברורה, גם אם לא תמיד נוחה: הגנת העורף מתחילה בהתקפה יזומה על מערכי ההתקפה של האויב. מול איום כזה, יירוט בהגנ"א הוא אמצעי חשוב, מוצלח, מרהיב. יתרון - לא פתרון. את היירוט בהגנ"א מתחילים עמוק ורחוק ב"שרשרת הערך" שמייצרת את האיום – בתשתיות התעשייתיות, בפסי הייצור, בשרשרת האספקה והיבוא של האיראנים מסין, מקוריאה הצפונית או מרוסיה, ואז בתקיפה אגרסיבית של מערכי הטק"ק האיראניים.

כאן טמונה גם הבעיה: לפעמים נדמה שאנחנו מנהלים מלחמה נגד הטק"ק האיראני כדי להוכיח יכולת, לייצר הרתעה או להשמיד יעדים איכותיים - ולא כדי להשיג מטרה אחת פשוטה: להפחית מטחי טילים לעורף הישראלי

ב“עם כלביא” וב“שאגת הארי” הוכיח חיל האוויר שזו איננה סיסמה, אלא צריכה להיות שיטה. במקום לרדוף אחרי כל טיל או לנסות להרוס כל מנהרה, הופעלו גם תקיפות נגד פסי הייצור, צווארי הבקבוק התעשייתיים, פתחי מנהרות, אתרי הצבת המשגרים. הפגיעה במערבלי הדלק המוצק, למשל, משתקת יכולת ייצור לחודשים או לשנים. טיל איראני שלא יוצר, לא שוגר, לא יורט. טיל איראני שכזה הוא גם מיירט ישראלי שלא נצרך, נחסך. הנתונים מדברים בעד עצמם: השבתה של מרבית המשגרים האיראניים היא שינוי אמיתי במתמטיקה של ההגנה. פחות משגרים פירושם פחות חלונות שיגור, פחות מטחים, פחות שיגור מיירטים. זהו בדיוק המקום שבו התקפה צריכה "לעבוד" בשירות ההגנה.

כאן טמונה גם הבעיה: לפעמים נדמה שאנחנו מנהלים מלחמה נגד הטק"ק האיראני כדי להוכיח יכולת, לייצר הרתעה או להשמיד יעדים איכותיים - ולא כדי להשיג מטרה אחת פשוטה: להפחית מטחי טילים לעורף הישראלי. ההרתעה נדרשת, העליונות האווירית מחויבת, הפגיעה בסמלי השלטון חשובה, הנזק למערכים האיראניים קריטי, אבל אם בסוף היום (או הלילה) המערך האיראני עדיין מסוגל לייצר, להוציא משגרים מההר, להזקיף ולשגר – ההגנה האווירית תישחק, והעורף ישלם מחיר כבד, בנפש וברכוש, בעצירת הכלכלה, בסגירת נמל התעופה היחידי שלנו, בנזק עצום למשק הישראלי.

יש גם "צד שני למטבע". הצלחה התקפית יוצרת "מראה אסטרטגית": האויב לומד ליישם נגדנו את אותה לוגיקה מבצעית על מנת לפגוע במגינים עצמם, בסוללות ההגנ"א - הוא עושה זאת באמצעות כטב"מים, רחפנים וטילי שיוט זולים ורוצה לפגוע במכ"מים ובמשגרים שלנו. לכן, תקיפה ישראלית חכמה חייבת לבוא יחד עם הגנה על המגינים באמצעות ניידות, הסוואה, הונאה, התממה, העלמה, קישוריות מבוזרת והגנה מקומית על סוללות ההגנה האווירית.

• להגן על המגינים: האיום המסוכן על "העיניים של המדינה"

לסיכום, המפעל הלאומי האיראני תכנן, ייצר ומימש יכולות הנדסיות ומבצעיות מרשימות והעמיד אלפי טילי קרקע-קרקע מאיימים. 1,500 מהם, לערך, שוגרו לעבר ישראל ויורטו באחוזים גבוהים. ההתקפה האווירית של ישראל צריכה בראש ובראשונה לפגוע במערכים אלו, על מנת שפחות טילים ישוגרו לעבר ישראל וייורטו על ידי פחות מיירטים ישראלים יקרי ערך.

נדרשת העצמת התקפת הטק"ק האיראני בשירות פיקוד העורף ואזרחי ישראל. התקפה בשירות ההגנ"א. קודם תוקפים את התוקפים, במקביל מגינים על המגינים, ואז מיירטים.

>>> תא"ל במיל' רן כוכב (רנכו) שימש כמפקד ההגנה האווירית לשעבר בצה"ל, וגם כדובר צה"ל