המשכנתה התייקרה. זה לא אומר שהממשלה צריכה לשלם עליה

יש משהו מפתה מאוד בהצעת החוק החדשה לסיוע לנוטלי משכנתאות. הריבית עלתה במהירות מאז שנת 2022, מאות אלפי משפחות רואות בכל חודש חיוב גבוה יותר בבנק, והפוליטיקאים ממהרים להציע פתרון פשוט: המדינה תשתתף בהחזרים. אבל דווקא בגלל שהרעיון נשמע אינטואיטיבי ופופולרי, חשוב לשאול אם מדובר במדיניות כלכלית נכונה - או בעוד מהלך קצר-רואי שיגרום יותר נזק מתועלת.

הצעת החוק מבקשת להעניק מענק חודשי ללווים שנטלו משכנתאות לפני חודש מרץ 2022, כפיצוי על עליית הריבית. תומכי ההצעה מציגים זאת כסיוע למשפחות צעירות ממעמד הביניים וכדרך להאיץ את הצריכה הפרטית לאחר המלחמה. אלא שגם אם רוצים לעזור למשפחות צעירות ומשרתות - וזה יעד לגיטימי לחלוטין - ההצעה הזו אינה הדרך לעשות זאת. פרופ' אבי שמחון הדגיש כי רוב הנהנים יהיו משפחות בגילי 45-30, עם ילדים קטנים ושני מפרנסים. אבל זו בדיוק הנקודה שממחישה את חולשת ההצעה: אם המדינה רוצה לסייע לקבוצה הזו, היא יכולה לסייע לה ישירות, באופן ממוקד ושוויוני, כך שכל שקל יגיע אליה. אין שום היגיון לשפוך מיליארדי שקלים של כספי ציבור על סבסוד רחב ומעוות של משכנתאות רק משום שחלק מהכסף יגיע במקרה גם לקבוצה שרוצים לעזור לה. כל שקל שיופנה לסבסוד משכנתאות הוא שקל שלא יופנה לבריאות, ביטחון, חינוך או סיוע ממוקד לחלשים באמת.

בפועל, ההצעה אינה ממוקדת במשפחות צעירות עובדות, אלא בבעלי דירות עם משכנתאות - קבוצה רחבה בהרבה, שחלקה מבוסס מאוד. גם מי שנהנה מעליית ערך גדולה של נכסיו יקבל סיוע. מנגד, שוכרי דירות, שלעיתים מצבם קשה יותר, לא יקבלו דבר.

גם ההשוואה של פרופ' שמחון, יועצו הכלכלי של ראש הממשלה, למשבר הקורונה בעייתית. בתקופת הקורונה המדינה התמודדה עם סגירה כפויה של המשק, קריסה פתאומית של הכנסות ואי-ודאות קיצונית. כאן המצב שונה לחלוטין. בניגוד לקורונה, שבה המדינה עצמה עצרה חלקים גדולים מהפעילות הכלכלית, עליית הריבית היא חלק ממנגנון כלכלי בסיסי שנועד לרסן אינפלציה.

גם הטיעון המאקרו-כלכלי של "עידוד הצריכה" שפרופ' שמחון מציג אינו משכנע. אם הממשלה רוצה להמריץ ביקושים, יש דרכים טובות יותר: הפחתת מיסים, הגדלת מענקי עבודה או סיוע ישיר למשקי בית במצוקה. הבחירה דווקא במשכנתאות נראית פחות כמו מדיניות מקרו-כלכלית סדורה ויותר כמו ניסיון להיטיב עם קבוצה פוליטית גדולה ופופולרית.

גרוע מכך: הזרמת כסף נוסף ללווים בתקופה שבה בנק ישראל עדיין נאבק באינפלציה עלולה דווקא לעכב ירידת ריבית בעתיד. כלומר, המדינה תסבסד את עליית הריבית - ובכך אולי תתרום להישארותה גבוהה.

דווקא מי שהתנהל באחריות - משלם את המחיר

הבעיה העקרונית ביותר היא שהמדינה מתערבת בדיעבד בחוזים פרטיים. משכנתה היא עסקה הכוללת גם סיכון ריבית. מי שלקח מסלול בריבית משתנה ידע - או היה אמור לדעת - שהריבית יכולה גם לעלות. כאשר המדינה מחליטה בדיעבד לסבסד חלק מהעלות, היא משנה את כללי המשחק ופוגעת בוודאות החוזית שעליה נשען שוק האשראי.

המשמעות ארוכת הטווח ברורה: גופים פיננסיים יתמחרו מראש את הסיכון להתערבות פוליטית עתידית, והאשראי יתייקר לכולם.

גם מבחינה חברתית, ההצעה יוצרת עיוותים. היא מתגמלת לווים שלא צמצמו סיכונים או לא מחזרו משכנתה, ופוגעת דווקא במי שפעל באחריות פיננסית. היא גם מתעלמת מהפער הבסיסי בין בעלי דירות - שנהנו מעליית ערך נכסיהם - לבין מי שלא הצליחו כלל להיכנס לשוק הדיור.

מעבר לכך, עצם האבחון של הבעיה מוטל בספק. ההצעה מתמקדת בעלייה הנומינלית בהחזר החודשי, אך המדד החשוב באמת הוא היחס בין ההחזר להכנסה. לפי ניתוחים של בנק ישראל, כאשר מביאים בחשבון את העלייה בשכר בשנים האחרונות, עבור חלק ניכר מהלווים הנטל דווקא נותר יציב.

אין פירוש הדבר שאין משפחות שנפגעו. בהחלט יש. אבל אין עדות למשבר מערכתי שמצדיק תוכנית סבסוד רחבה לבעלי משכנתאות. אין קריסה של שוק הדיור, אין גל חד של חדלות פירעון, ואין סכנה למערכת הבנקאית.

אם יש משקי בית שנקלעו למצוקה אמיתית, נכון לסייע להם באופן ממוקד, על בסיס מבחני הכנסה ויכולת החזר. אבל סבסוד רוחבי של משכנתאות הוא צעד יקר, מעוות ובעייתי, שמעביר מסר מסוכן: קחו סיכונים - ואם הם יתממשו, המדינה כבר תבוא לחלץ אתכם.

>>> ד"ר מיכאל שראל הוא לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר, ראש פורום קהלת לכלכלה