חנינה או כניעה? הדילמה הבלתי אפשרית של הנשיא הרצוג

דווקא סביב סוגיית החנינה נבחנת בימים אלה הבגרות הדמוקרטית של החברה הישראלית.

חשוב לדייק כבר בפתח הדברים: דבריו הקשים של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לא נאמרו בחלל ריק ולא כעמדה כללית. הם נאמרו כתגובה ישירה לאי מתן החלטה מצד נשיא מדינת ישראל, מר יצחק הרצוג, בסוגיית החנינה לראש הממשלה בנימין נתניהו. זו נקודת המוצא, והיא מחדדת עד כמה הרגישות כאן כפולה - גם תוכנית וגם מוסדית.

• הנשיא הרצוג נגד נתניהו: "זו חציית קו אדום - אנחנו מצפים להבהרות"

בפרפרזה זהירה אך נאמנה לרוח הדברים, טראמפ הבהיר כי הוא "מצפה שהנשיא הרצוג יעשה את הדבר הנכון", רמז כי עצם העיכוב בקבלת ההחלטה אינו מתקבל על הדעת, ואף הציג את היעדר החנינה כמהלך שקשה להצדיקו. גם בלי איום מפורש, הטון, הזהות והעיתוי יצרו מסר חד וברור: זהו לחץ. ולחץ כזה, בוודאי מצד מנהיג זר, גם אם הוא גדול ידידיה של מדינת ישראל שעזרתו לנו בשעת מלחמה לא תסולא בפז, אינו עוד הבעת דעה - הוא חציית קו.

האם הנשיא מסוגל לקבל החלטה עצמאית?

סוגיית החנינה היא מן המורכבות והטעונות שבסמכויות נשיא המדינה. אין מדובר בהליך טכני או במחווה סמלית, אלא בהחלטה חריגה וחריפה, הטעונה במשמעויות משפטיות, מוסריות, ציבוריות ופוליטיות עמוקות. דווקא משום כך, כל ניסיון להשפיע על ההכרעה באמצעות לחץ חיצוני - גם אם הוא בא מידיד ותיק, גם אם הוא מהדהד עמדה פופולרית בקרב חלק ניכר מן הציבור - חייב להידחות על הסף.

גם מי שתומך במתן חנינה, ואף סבור בכנות כי נכון וראוי להיעתר לבקשה, חייב לומר בקול ברור: לא כך. לא בדרך הזו. לא באמצעות התערבות חיצונית, ולא על ידי הצבת אקדח מילולי על שולחנו של נשיא מדינת ישראל. תמיכה בחנינה אינה יכולה לבוא על חשבון תמיכה בנשיאות, בעצמאותה ובשיקול דעתה.

כאן מתגלה עומק הדילמה המוטלת על כתפיו של הנשיא הרצוג. זו דילמה שאין לה פתרון נוח, ואין בה החלטה שלא תזכה לביקורת קשה:

• אם ייעתר לבקשת החנינה - יאמרו כי נכנע ללחץ, כי ויתר על עצמאותו, וכי שיקול הדעת הנשיאותי הוכתם בהתערבות זרה ובסערה ציבורית.
• אם יסרב - יאמרו כי נכנע למחנה האנטי-ביבי בציבור, כי בחר צד פוליטי, וכי נמנע מחנינה לא מטעמים ענייניים אלא מחשש לביקורת.

דווקא בשל כך עלינו, כחברה, לעצור לרגע. להבין שהבעיה אינה רק תוכן ההחלטה, אלא תנאי קבלתה. דמוקרטיה בריאה אינה נבחנת בשאלה אם התקבלה החלטה שאהבנו, אלא האם היא התקבלה באופן נקי, עצמאי, שקול וענייני.

הנשיא אינו אמור להיות חסין מביקורת. ביקורת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אך הוא חייב להיות מוגן מפני לחץ. בעת הזו, החיזוק הנדרש לו אינו חיזוק של עמדה מסוימת, אלא חיזוק של מרחב - מרחב לשקול את כלל הנסיבות: חומרת המעשים, ההשלכות הציבוריות, עקרון השוויון בפני החוק, שיקולי חמלה, תקדימים, וההשפעה ארוכת הטווח על אמון הציבור במוסד החנינה.

דווקא אוהדי מתן החנינה נושאים כאן אחריות מיוחדת. אם תיתפס חנינה כהישג של לחץ חיצוני, ערכה הציבורי יישחק. אם יתקבל הרושם שהנשיא פעל שלא מתוך שיקול דעת עצמאי, גם ההחלטה עצמה - תהיה אשר תהיה - תסבול מפגיעה קשה בלגיטימיות שלה.

זהו מבחן הבגרות של החברה הישראלית

זהו רגע שבו החברה הישראלית נדרשת לבגרות אזרחית. להבין שלא כל מאבק הוא מאבק של מחנות, ושלא כל החלטה היא הכרעה פוליטית. יש רגעים שבהם עצם ההגנה על המוסד היא ההגנה על הדמוקרטיה.

בין אם אתה סבור שיש להעניק חנינה ובין אם אתה סבור שאין לכך מקום - עלינו לשלב ידיים סביב עיקרון אחד: תמיכה מלאה בזכותו ובחובתו של נשיא המדינה לקבל החלטה נקייה, עצמאית ועניינית, ללא איומים, ללא התערבויות וללא מסעות השפעה.

הנשיא הרצוג אינו זקוק שיחליטו במקומו. הוא זקוק שיאפשרו לו להחליט. ומי שאכפת לו באמת מן הדמוקרטיה, צריך להבין: יש רגעים שבהם ההגנה על המוסד היא ההגנה על הדמוקרטיה עצמה.

• הגנו על הנשיאות, ועל הנשיא | פרשנות

אם חפצים אנו לאורך זמן לחיות בדמוקרטיה מלאה וממשית - זו אינה סיסמה. זו מחויבות. והמחויבות הזו מחייבת אותנו, כאן ועכשיו, לעמוד מאחורי נשיא המדינה - לא כדי לכפות עליו החלטה, אלא כדי לאפשר לו לקבל אותה.

>>> צבי סגל הוא שופט וסגן נשיא (בדימוס) בבית משפט מחוזי ירושלים, שימש כאב"ד הרכב פשעים חמורים וערעורים פליליים במשך כ-15 שנים