מותה של ההרתעה במזרח התיכון

באופן פרדוקסלי, המציאות שאנחנו רואים עכשיו מעידה על גסיסתה של ההרתעה במזרח התיכון. שני צדדים שלא רוצים מלחמה מתקרבים אליה, לא מתוך תיאבון לקרב אלא מתוך חוסר ברירה. ניכר שארצות הברית משקיעה בשבועות האחרונים מאמץ אדיר להגיע להסכם כלשהו עם איראן, אפילו אם רק סביב הגרעין, אך ללא הצלחה. איראן מצידה אינה ששה אל קרב, אבל היא מושכת זמן, דוחה אולטימטומים וממשיכה להמר על אותו עיקרון שעבד לה שנים - להפוך את הזמן לנשק.

• המטרה - להוציא את איראן משיווי משקל: כוח האש האמריקני הגיע לשיאו

זה לב העניין. בעשור האחרון ארצות הברית איבדה אמינות הרתעתית, ולכן באופן אבסורדי כל איום צבאי נתפס כלא אמין עד הרגע שבו הוא כבר יוצא לפועל. איראן מתקשה להאמין שהפעם זה שונה. אחרי כל כך הרבה סיבובים שבהם הצליחה לשלוף עוד נוסחה, עוד ערוץ, עוד פריצת דרך, היא משוכנעת שגם עכשיו אפשר יהיה להחזיר את כולם למסלול של משא ומתן מתמשך. הם בונים על תושבי השכונה שלהם ממדינות ערב, שטופי זיעה קרה לאחרונה, שישכבו על הגדר עבורם.

לצערי, במזרח התיכון של 2026 איום צבאי נתפס כאמין רק אחרי שהמכה הראשונה כבר נחתה. מכאן צריך לחזור לנקודת השבר של עשור שבו ישראל התריעה, והמערכת האמריקנית התרגלה לראות באיום הצבאי כלי דיפלומטי ולא אופציה מבצעית.

האכזבה של ישראל וארצות הברית

הדרך לנקודת האל-חזור שבה אנחנו נמצאים נשענה גם על הערכות יתר שלא התממשו בפועל. במסלול שהוביל למשבר, אני מעריך שיועציו של הנשיא טראמפ תלו תקווה בעם האיראני. ההנחה הייתה שככל שיצטברו כוחות אמריקניים בזירת המפרץ וככל שהלחץ יעלה, יגבר הסיכוי שהציבור האיראני יאזור אומץ ויציף את הרחובות מחדש. אבל "הרגליים על הקרקע" בתוך איראן, אותו אפקט משלים שהיה אמור לרכוב על הגל של האיום הצבאי האמין, פשוט לא קרה.

ומכאן עלתה בעוצמה שאלת "היום שאחרי". מהי החלופה למשטר הזה? מי מבטיח שאם הוא ייסדק או ייפול, יקום במקומו דור מתון יותר, יציב יותר, צפוי יותר. צריך להזכיר שאיראן גובלת בשתי המדינות הכי טראומטיות בזיכרון האמריקני: אפגניסטן ופקיסטן. הן צופות במה שקורה, האיסלאם הסוני שלהן הוא לא יונת שלום ולא עלה של זית. מבחינת וושינגטון, נפילה של משטר האייתוללות יכולה להיות הזדמנות היסטורית, אבל גם הימור מסוכן מאוד.

לישראל יש סיבה לדאגה

בדרך למבוי הסתום, המשא ומתן שהתנהל בעומאן לא עשה טוב לישראל. במהלך 2025 וביתר שאת מאז "עם כלביא", הבנו על בשרנו עד כמה העורף שלנו פגיע ועד כמה טיל שנוחת בלב המדינה משנה מיד את האווירה, את תחושת הביטחון ואת הכלכלה. גם מעטפת הגנה אווירית מרשימה, אפילו ברמה של 90 אחוז, לא מאפשרת למדינה לתפקד לאורך זמן בעולם החדש. די בכמה פגיעות נקודתיות יום אחרי יום, כדי לשתק שגרה לאומית.

מה שרוב הזמן לא זוכה לתשומת לב ציבורית הוא שהטיפול במערך הטילים האיראני היה במשך שנים נקודת מחלוקת מתמשכת בין ישראל לבין קהילת המודיעין והביטחון האמריקנית. ישראל שמה דגש על טילים בליסטיים ארוכי טווח שמאיימים ישירות על העורף הישראלי, בעוד שהנכסים של ארצות הברית ובעלות בריתה במרחב נחשפו בעיקר לאיום של טילים לטווח קצר ובינוני במפרץ הפרסי, בעיראק ובציר עיראק-סוריה. מה שהטריד חברי קונגרס אמריקנים, ובצדק מנקודת מבטם, היה בראש ובראשונה איך מגינים על החיילים שלהם ועל בסיסיהם, לא על ישראל, שנתפסת כמי שתדע להסתדר בכוחות עצמה.

לכן, אני לא מופתע שהמאמץ המרכזי במשא ומתן התכנס לכיבוי תוכנית הגרעין האיראנית על כל רבדיה. סביב הגרעין יש חפיפה רחבה יותר בין אינטרסים אמריקניים, אירופיים ואזוריים. סביב מערך הטילים, החפיפה הזו הייתה תמיד חלקית ולעיתים כמעט הפוכה. במזרח התיכון של 2026, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לצאת ממשא ומתן מוצלח שבו נרגעת הזירה הגרעינית, אבל איום הטילים הבליסטיים המדויקים נשאר על השולחן, מתעצם ומתקבע. לישראל של 2026 אין בשורה במשא ומתן מוצלח אם הוא לא נוגע בלב האיום על העורף.

אז למה נשאר לנו לקוות

המחשבות על החלפת המשטר האיראני הן דבר רצוי, אבל אין להן מתכון מעשי. בהפעלת כוח צבאי תמיד ידענו לקשור בין פעולה לתוצאה. ידענו להעריך עד כמה כוח קינטי יודע או לא יודע להסיג יכולות לאחור, לשבש ולהשבית. אבל אין קשר סיבתי מובהק בין כוח צבאי לבין השגת משילות על שטח גיאוגרפי מוגדר. קל וחומר כשהכוח שמופעל מהאוויר לא כולל את מי שבסוף תוקע את הדגל על הגבעה.

את השיעור הזה למדנו שוב גם במלחמה בעזה. להפיל משטר שלא נוח לך, ולהחליף אותו במה שנכון לך, זו עדיין משאלה רחוקה. איראן גדולה מישראל פי 70 לפחות, ולכן אין תוכנית צבאית שבה הרצף הלוגי הוא "פעולה ותוצאה" במובן הפוליטי של החלפת שלטון.

במציאות הזאת, הפעלת הכוח הצבאי יכולה וצריכה לשרת תכלית מצומצמת יותר פגיעה ביכולות, שחיקה שיטתית של מערכי תגובה, וצמצום יכולת ההיזק של המשטר. בהקשר הזה כדאי לציין שרוב הכוחות שהוזרמו למפרץ נועדו להתמודד עם יכולת הפגיעה של איראן מערבה, לא בהכרח כדי לאפשר יכולת הכרעה שלה מהמפרץ לכיוון טהראן.

כידוע, איראן לא צריכה לנצח והיא גם לא משלה את עצמה שתוכל. היא צריכה לשרוד ולגרום מספיק נזק כדי להצדיק את עמידתה האיתנה מול המערב, עד שזה יתקפל בחזרה. זה נשמע מוכר ואפגניסטן ועיראק הן דוגמה לא רחוקה. לאיראנים גם אין בעיה לגבות את מחיר המלחמה מהאזרח האיראני הממוצע. אם תשתיות לאומיות ייפגעו, לא נציגי המהפכה ושומריה ישלמו את המחיר.

• איראן לא בדרך לניצחון - היא בדרך לערער אזור שלם | איל ציר-כהן, פרשנות

לכן, אם יש למה לקוות במערכה הקרובה, זה לא לנפילת משטר מתוכננת ומבוקרת, אלא להשגת פגיעה קשה ביכולות הצבאיות של המשטר באופן שישאיר אותו חלש, מותש ומורתע, ויחזיר אותו להיות העכבר ששאג. אם יש לקח אחד מהשנים האחרונות הוא פשוט: כשאין הרתעה הספירה לאחור מתחילה לבד.

>>> איל ציר כהן הוא לשעבר ראש אגף "תבל" במוסד, כיום עמית בכיר במרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית