N12
פרסומת

איראן לא בדרך לניצחון - היא בדרך לערער אזור שלם

האיום האיראני אינו נמדד ביכולת לנצח מלחמה כוללת, אלא בייצור שחיקה רב-זירתית שמערערת את היציבות לאורך זמן • במזרח התיכון החדש, הקרנת כוח ותיאום בין-לאומי עם שותפות אזוריות משפיעים לעיתים יותר מכל תקיפה נקודתית מרשימה • רגע דרמטי של הכרעה לא יהיה כאן • איל ציר-כהן, בכיר לשעבר בשב"כ ובמוסד, בטור פרשנות מיוחד

איל ציר-כהן
איל ציר-כהן
N12
פורסם: | עודכן:
המנהיג העליון של איראן עלי ח'אמנאי
פעולה שאינה נשענת על הבנה עמוקה של היום שאחרי - רק יוצרת את המשבר (ארכיון) | צילום: רויטרס, רויטרס
הקישור הועתק

השיח הציבורי סביב איראן חוזר כמעט תמיד לאותה נקודה: אם ומתי תתרחש תקיפה גדולה. זו שאלה דרמטית, מצטלמת היטב ומייצרת כותרות, אבל זו גם השאלה הלא נכונה. האיום האיראני אינו נמדד ביכולת לנצח מלחמה כוללת, אלא ביכולת לייצר שחיקה מתמשכת, רב-זירתית, שמערערת את היציבות האזורית לאורך זמן. איראן אינה מחפשת הכרעה מהירה. היא פועלת בסבלנות, לעיתים באיטיות מכוונת. דרך שליחים, טילים, טרור, השפעה תודעתית ולחץ מתמשך על נקודות תורפה אזוריות. זהו מודל אסטרטגי שמטרתו לא לנצח בקרב אחד - אלא להתיש, לשחוק ולהרחיב השפעה בלי להיגרר למלחמה ישירה כוללת.

מכאן נובע פער מסוכן בין אופי האיום לבין אופי הדיון עליו. תקיפה צבאית היא כלי חשוב ולעיתים חיוני, אך היא אינה אסטרטגיה. היא יכולה לעכב, לפגוע ולשדר מסר, אך לבדה אינה עונה על השאלה המרכזית: מה קורה ביום שאחרי.

היום שאחרי הוא אינו תירוץ להימנעות מפעולה, אלא תנאי לפעולה חכמה. ההיסטוריה האזורית מלמדת שוואקום שלטוני אינו נשאר ריק. הוא מתמלא, ולעיתים קרובות על ידי גורמים קיצוניים, אלימים ומסוכנים לא פחות, ולעיתים אף יותר מהשלטון שקדם להם. עיראק, לוב, תימן ואפגניסטן אינן חריגות, אלא דפוס חוזר.

אין כפתור אדום שיפיל את המשטר

איראן היא לא חמאס ולא חיזבאללה. מדובר במדינה עצומה, גדולה פי יותר מ-70 משטח ישראל, עם כמעט מאה מיליון תושבים, עומק גיאוגרפי ומערכת שלטונית מבוזרת יחסית. אין בה "מרכז עצבים" אחד שאם פוגעים בו המערכת קורסת. מי שמחפש כפתור אדום פשוט, מחמיץ את המורכבות.

הפגנות באיראן נגד המשטר
לא כל מחאה נרחבת מסמנת מהפכה (ההפגנות בטהראן) | צילום: MAHSA / Middle East Images / AFP via Getty Images, Getty Images

כארבעים אחוזים מאוכלוסיית איראן משתייכים למיעוטים אתניים. חלקם יושבים ברצף גיאוגרפי שמאפשר השפעה פוליטית וביטחונית חשובה. זה עשוי לשמש מנוף לשינוי, אך באותה מידה גם להאיץ תהליכי פירוק אלימים אם אין מסגרת מאחדת. אותם משתנים שמערערים משטר יכולים גם להצית מלחמות פנימיות וחוסר יציבות אזורי רחב.

פרסומת

גם הזירה הפנימית באיראן מורכבת יותר מהנרטיב הפשוט שמצטייר לעיתים בתקשורת. מחאה אינה בהכרח מהפכה. תמונות דרמטיות חזקות וגלי מחאה מרשימים אינם תמיד משקפים רוב דומם שמוכן לשלם מחיר כבד ומתמשך. נכון לעכשיו, אין הנהגה אחת מגובשת שמובילה מיליונים ויכולה להציע חלופה שלטונית ברורה. תהליכים מהפכניים כמעט תמיד מתחילים מניצוץ מקומי, לא מדמות אחת, סמלית או היסטורית ככל שתהיה.

בנקודה הזו מתגלות גם מגבלות המודיעין הקלאסי וגופי הביון. מודיעין מצטיין באיסוף יכולות, תשתיות ואנשים, אך מתקשה הרבה יותר לתרגם סנטימנט ציבורי, תודעה, פחד ושחיקה. אלו משתנים קריטיים להבנת תהליכים פנימיים, אך הם אינם נכנסים בקלות לדוחות מסודרים. במאבק מהסוג הזה, הבנת תודעה חשובה לא פחות מהבנת סדר כוחות של האויב ויכולותיו.

הדילמה של השותפות האזוריות

לכל אלה מתווספת שכבה אזורית רגישה במיוחד. מדינות המפרץ הן שותפות טבעיות להתמודדות עם האיום האיראני, אך הן גם חיות בקו האש. החשש שלהן אינו תיאורטי. הן מודאגות מירי טילים, מהסלמה ישירה ומהתסריט שבו מעצמה חיצונית מפגינה כוח, והן נשארות להתמודד עם התגובה בשטח. בלי תוכנית שמפחיתה עבורן סיכון, קשה לצפות לשיתוף פעולה עמוק ויציב.

החשש הזה מלווה גם בתחושת אי נוחות עמוקה: "אמריקה עושה שרירים, ואנחנו משלמות את המחיר". זו תחושה שמעצבת זהירות ולעיתים היסוס, גם כשיש אינטרס משותף ברור. מי שמבקש קואליציה אזורית אמיתית חייב להציע לא רק כוח, אלא גם הגנה, התמדה וניהול סיכונים משותף. בעבר, ארצות הברית בתחום הזה לא הצטיינה. דוגמה טרייה יחסית היא הנסיגה-בריחה מאפגניסטן ב-2021, ומצפון סוריה ב 2019 של לא אחר מהנשיא דונלד טראמפ. דבר כזה לא ישכחו הרבה זמן בשכונה שלנו.

פרסומת
נשיא ארה"ב טראמפ ויורש העצר הסעודי בן סלמאן
האם ארה"ב באמת מספקת גיבוי למדינות המפרץ מול איראן? (ארכיון) | צילום: Win McNamee/Getty Images, Getty Images
איראן, ח'אמנאי
אתגר אסטרטגי כמו איראן דורש הקרנת כוח לאורך זמן - לא נוקאאוט (ארכיון) | צילום: רויטרס, רויטרס

כל אלה מובילים למסקנה אחת: האתגר מול איראן הוא אתגר אסטרטגי, לא של נוקאאוט. הוא דורש הקרנת כוח, לא רק שימוש בכוח. הרתעה עקבית, תיאום אזורי, ניהול תודעה ופעולה חכמה בזירה הבין-לאומית. לעיתים מסר של כוח ברור וקואליציה מתפקדת משפיעים יותר מתקיפה נקודתית מרשימה. ובעיקר, הוא דורש הבנה עמוקה של הזמן. זמן הוא המשאב היקר ביותר במזרח התיכון החדש, וניסיון העבר מראה שאיראן יודעת גם לעצור אותו, להשהות וגם לגנוב אותו בחזרה. יידרש זמן לבנות קואליציות, זמן לבחור תזמון נכון, וזמן להימנע מטעויות שייצרו את המשבר הבא.

במזרח התיכון החדש, איראן לא מאיימת בניצחון אלא בהתשה. מי שמחפש רגע דרמטי של הכרעה עלול לפספס את המאבק האמיתי, שמתנהל לאט, בסבלנות ובשחיקה מצטברת. פעולה שאינה נשענת על הבנה עמוקה של היום שאחרי אינה פתרון, אלא רק יוצרת את המשבר הבא.

פרסומת

>>> איל ציר כהן הוא חוקר בכיר ומומחה לאסטרטגיה, ביטחון ומודיעין. בכיר לשעבר בשב"כ ובמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים - כיהן כראש אגף סיכול טרור וכראש אגף תבל בארגון. כיום עוסק בהובלת חברות, במחקר, ייעוץ וניתוח סוגיות אזוריות ובין-לאומיות